בוחרת בטוב

את מה שסגרתי וקברתי עמוק אחרי שנים של סיוט, ואחרי ה"טיפול",
פתחתי מאוד בהתחלה, עם מאסטר.
פחדתי. פחדתי להתקלף שוב, לחטט,
לפתוח את מה שבעצם כבר נגמר, נסגר, סודר. הכל רק בכאילו.
זה מתבשל שם בפנים על אש קטנה, מניע את הכעס ומלבה את השינאה..
פחדתי לחזור שוב להרגשת החושך הזו שליותה אותי בשנים שאחרי החשיפה.
אבל מאסטר הסביר שוב ושוב שזה לא יקרה, כי אני במקום אחר היום,
אני כבר לא הילדה המסכנה, החלשה, חסרת האונים.
אני מי שאני, למרות, ועם כל העבר, בוגרת יותר, חזקה יותר. ואם משהו מהעבר יעלה,
אנחנו ניתן לו מקום, נפתח אותו, נלך לאן שזה יקח אותנו.
רק לזכור כל הזמן שזה היה. היה ונגמר. חבל שקרה. אבל לא יקרה שוב,
בשום מצב. לעולם!
מאסטר הוביל אותי לשם, לאט, בעיקביות, בקצב שלי,
ואני זכרתי שדברים כאלו פותחים רק בזמנים המתאימים, וכדי ורצוי כשאני נמצאת עם מישהו שיתמוך. הכי טוב לפתוח מול המאסטר. שם בטוח לי. שם יש מי שעוזר לי להתפרק.
לקח לי המוןןןןןןןן זמן עד שהצלחתי להוריד דמעות.
לבכות את החרא החוצא. להוציא, דרך הגוש הזה שחוסם את הגרון ולוחץ על החזה.

פתאום מצאתי שכל פעם שיש איזו שהיא ידיעה שמחזירה אותי לשם, באתרי חדשות, אני מתמגנטת. חייבת לקרוא לפרטי פרטים, להבין. מתערבבת, ואז נכנסת למערבולת הפרטית שלי.
חשבתי שלהתעמת מול דברים כאלו יעזור לי להוציא החוצה, אבל הבנתי שלבד, לא כדאי לי,
כי אני סתם משתבללת, יורקת אש מול כל מה שבא מולי.

אתמול, ללא שום הכנה מוקדמת, זה תפס אותי, בחדשות.
כשמאסטר שאל אם זה מהווה טריגר בשבילי, בקושי שמתי לב לזה שברגע התכווצתי, נחסמתי.
רק הצלחתי למלמל שאני אהיה בסדר..

עברתי שם חויה ששאבה ממני את כל הכוחות, כל הבכי הזה שיצא שם, הנהמות, היבבות..
ומאסטר ששאל בשקט על מה אני בוכה, ותפס אותי חזק כ"כ. לא נותן לי לברוח מעצמי.
בוכה, ועטופה ומגוננת בידיים של מאסטר.
הרגשתי באופן מוזר, את החולשה שתקפה אותי, את הגוף ש"סחב" כלפי מטה,
ואת החוזק שנתן לי מאסטר. הרגשה מנוגדת, אבל כ"כ שלמה.
עוד שיכבה התקלפה וירדה, עוד חלק בי טוהר.

הבוקר אני חוזרת לצלילות, לכח שיש בי.
לעוד סוף שבוע רגוע.
שבת שלום.