בוחרת בטוב

במכללה הסמוכה חוגגים היום את "יום הסטודנט".
כבר שומעים את ההכנות.
מקווה שלא יטרידו יותר מידיי לתוך הלילה.

====
לאט לאט חוזרת למסלול,
לצעידה בדרך הבטוחה.
להישענות בעינים עצומות וסומכות, על מאסטר.
לומדת,
כל פעם עוד.
אתמול הפנמתי את המושג "להרגיש".
הבנתי אותו לעומק.
הייתה הרגשה, חרא של הרגשה.
והייתה התמודדות, שימת לב להרגשה.
בלי לברוח ובלי להתנגד.

רק אחרי שביקשתי לעצור את השיחה נפל לי האסימון שלא נעים לי.
לא טוב לי.
מאסטר, כמובן, לא נתן לי לברוח מעצמי או ממנו ולהשתבלל ולהתמסכן.
ישבתי על ריצפת השירותים, דמעות בעיניים, איפור שמתחיל להימרח,
ראש באסלה. הייתה לי בחילה נוראית. רציתי להקיא.
אבל זה נשאר תקוע בפנים.
אני מקווה שאלמד עם הזמן לשחרר לגמרי, לא לעצור בפנים,
גם לא את הדמעות שמשתוקקות לצאת.