בוחרת בטוב

לכל מי שתהה, והיו כאלו,
אם אני בעיניני משחק הכדורגל הערב,
לא, נשמתי לא נעצרה לקראת הגמר.
יש לי דברים חשובים יותר לעסוק בהם.

החיים שלי.
הלמידה היומיומית הזו לוותר.
להפסיק להילחם במציאות הקיימת.
לוותר, לנשום.

התזכורת הזו שהכל בסדר.
החזרה הזו של מאסטר, שוב ושוב, שהכל בסדר,
שמה שקרה קרה וחבל שכך, אבל לא ישוב יותר.
שמותר לי לבכות.
שמגיע לי להתחיל לחיות. באמת.

עכשיו נושמת אל הגוש הזה שבחזה.
הגוש הזה שמתהווה כל פעם שהנושא הספציפי הזה עולה מול מאסטר.
נושמת, מנסה לשחרר. להפיג את כאב הראש שבא אחרי הדמעות.

=======
מישהו מהעבר הלא מאוד רחוק כתב לי היום בתגובה לאמירות שלי שהוא לא זוכר אותי צינית כזו ופגיעה כל כך.
כנראה שכל הזמן שהכרנו רק הצגתי מולו, לא נתתי לאני האמיתי שלי לצוף מולו.
ולמרות הכל, האמירה שלו תפסה אותי ודיי חירבנה לי את הבוקר.