התובנות שליוו אותי הסופ"ש הזה ונכנסות איתי לשבוע החדש:
***** להפסיק לעבוד! להתחיל לשחק!
באנו להנות כאן, לשחק.
להנות מהעשיה, ותוך כדי העשיה.
*****לזכור לראות את היופי והטוב שסובב ועוטף אותי,
הפרחים היפים, כדור השמש שצבוע בכתום ב 6 בבוקר.
הכלבה שמלקקת ונובחת לקראתי בשמחה.
לא חסר, רק לפקוח עיניים.
*****לשחרר, לוותר, לקבל.
*****לא לחנך! רק לאהוב. להיות המקום המחבק והמנשק, האוהב והסומך.
יו, כמה שזה קשה לשנות את התפיסה.
יש כאן ילד-איש, עם עולם מלא משל עצמו, רצונות ומחשבות.
כשכבר עמדתי לעזוב אמרת לי ולא בפעם הראשונה, שאין אנשים רעים. יש אנשים שרע להם.
ואמרת שבנושא הזה אין לי ברירה אלא להאמין לך כרגע.
כי ההבנה והנסיון שלי אומרים שיש אנשים מניאקים בני זונות, אז במקום לבטוח וסמוך על אנשים אני מעדיפה להתרחק.
ושוב עלה הנושא הזה של הפגיעה. הבחירה להיפגע היא בידיים שלנו, אנחנו נותנים לאחרים את הכח לפגוע בנו- או שלא.
ולי כל כך קשה לקבל את זה, כי אז שוב הכדור נמצא בידיים שלי, ואם אני פגועה, בעצם אני זו שבוחרת להיפגע.
מסובך לי מידיי. או שמא קשה לי לוותר?
אמרת גם שלא יזיק שאאמין לך יותר. שאמשוך את זה מהראש אל הלב, יותר עמוק ולמטה.
לרגע היה קשה לי להבין. אני הרי סומכת עליך בעיניים עצומות.
הדרך שלך מאסטר, שונה מכל מה שהכרתי עד שהכרתי אותך.
שונה, לא מוכרת, מיוחדת ומאתגרת.
אם לא הייתי מאמינה, לא הייתי נשארת כאן להתעקש, לא הייתי מגירה כאן יזע ודמעות.
הידיעה שאתה מעניק לי מהנסיון ומהחוויות האישיות שלך,
הידיעה שאנשים אחרים משלמים עבור זה במיטב כספם..
אני כאן, מאסטר שלי, לגמרי, לחלוטין, צועדת, בלי כוונה לוותר לעצמי ובלי רצון להנחות מצידך.
איך אתה תמיד אומר? אני לא כאן בשביל לפנק אותך!
לפני 15 שנים. 6 בספטמבר 2009 בשעה 14:08