בוחרת בטוב

פתחתי היום את אחד הנושאים הכיי כאובים. לא תיכנתי מראש, אבל במהלך הקבוצה הרגשתי שזה צריך לצאת מתי שהוא, שיהיה לי יותר קל אח"כ, ושזו עוד עבודה על המציאות שלי.

הפליא אותי שיש שם עוד דמעות. חשבתי שאני כבר יכולה לדבר בלי להחנק מבכי.
מסתבר שכל פעם שפותחים מחדש, עם אנשים חדשים, זה מעלה בכי.
ועוד כמה דברים שמציפים..
כמו הזיכרון ההוא שתפס אותי באוטו בדרך חזרה כשדיברנו על כמה כייף זה לישון בעירום.
אני מאוד אוהבת לישון עירומה, כשהסדינים מלטפים את כולי.
אבל היו זמנים שרק הרעיון לישון עירומה, חשופה כ"כ, העביר בי צמרמורת.
אני זוכרת את ש. זה הראשון שכיוון אחרי החושך הגדול.
הוא היה סבלני והרעיונות שלו נשמעו לי כמו רעיונות שיצאו מהתחת.
אני, עירומה, לילה שלם?? נו ב'אמת! אין מצב. לא עושה לי טוב הרעיון...
החשש ממגע, אפילו מגע עצמי, היה חזק כ"כ, היה צריך שם הרבה כח שכנוע כדי שאסכים.
אני זוכרת את החדר ההוא שישנתי בו באותו הלילה, את הכסא שעמד שם ליד, את הבגדים שלי יורדים פריט אחר פריט, נשארת עירומה לחלוטין וצוללת מתחת לשמיכה, להתרגל להרגשה, להרגיע את הרעידות.
לא ידעתי שאני זוכרת את הסיטואציה הזו. כמו תמיד, כשהדברים עולים, פתאום צצים להם כל מיני זכרונות ישנים שלא זכרתי עד לרגע זה.