בוחרת בטוב

שכבתי לי במיטה, נושמת בשימת לב, בדיוק כמו שאמרת לי..
ונתתי לעצמי מקום. להתבונן.
שמתי לב שאני רואה את עצמי כאנוכית. אבל לא מהמקום שמבין שמגיע גם לי, שהגיע הזמן להעמיד את עצמי בראש סולם העדיפויות. אלא ממקום שגורם לי יסורי מצפון.

אני לא מצליחה לחשב במדויק כמה מהדפוסים שלי שאני משליכה על העבר הם באמת בגלל זה וכמה הם רק תירוצים. אבל אולי זה לא חשוב.
אני נפעמת כל פעם מחדש איך שיחה "תמימה" איתך מגיעה איכשהו לדמעות. אלו שחשבתי שנגמרו לי כבר מזמן... שומעת בראש שלי אותך, אומר שיש עוד הרבה דמעות לבכות שם. וכמו תמיד, גם כאן, אתה צודק. (:

מקשיבה לדניאל סלומן ששר את "מישהו לרוץ איתו", בלי הפסקה.
עכשיו תורי
עכשיו תורי לאהוב
עכשיו אני גם לי מגיע
שיהיה מישהו כאן קרוב
יחבק וירגיע
אחד אחד את השדים במלחמה הזאת
אחד אחד את הפצעים שלא נותנים לחיות

מישהו להיות איתו ביחד לא לחוד
מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד
מישהו לרוץ איתו בגשם החזק
שבתוכי תמיד יורד
ולא נפסק

עכשיו תורי
עכשיו תורי לא לכאוב
עכשיו אני גם לי מגיע
מישהו שלא ייתן לעזוב
הוא יילחם וינצח
אחד אחד את הקרבות במלחמה שלי
הוא יחבר את החלומות השבורים שלי

ולהפתעתי אני מתחילה להרגיש שה"מישהו" הזה בהחלט יכולה להיות אני!
אוהבת כאן את עצמי, לומדת לעשות את מה שלא ידעתי מעולם. לאהוב.
ומחכה כבר לחיבוק שלך, מאסטר.

חג שמח.