אחרי יום ארוך. מאוד מאוד ארוך. מלא בעשיה,בעמידה ביעדים אישיים שהצבתי לעצמי (ללא קשר ליעדי החברה לשנת 2013), מלא במחמאות ותשבוחות: "הרכש הטוב שלנו".. "דוחות כמו שאת מציגה מידי שבוע, לא נראו בסניף כבר שנים, וכרגע הדוח שלי הוא הכי טוב בחטיבה!"
זה בהחלט מרגש, מעודד ומעניק לי ביטחון שלא היה לי כשהתחלתי לעבוד בחברה.
לצד המחמאות האלו נוספו המחמאות על המראה שלי,דבר שהפך להיות שיגרתי, על גבול הטרדה מינית בעבודה..
אבל את המחמאה הכי חשובה, היחידה בעצם שמשמעותית עבורי, קיבלתי בערב, כשכבר הייתי די "מרוטה" מהיום המרתוני הזה:"את יפה וסקסית.ממש ברמת הכוסית". אני יכולה לספור על אצבעות יד אחת את הפעמים שאמרת לי שאני יפה.. ועם התוספת הזו של "אני לא צריך להגיד לך, אבל אני בכל זאת אומר.."(ואת מה שבכל זאת אמרת אני מעדיפה לשמור לעצמי..), אין לך מושג כמה מנחמת ומרגשת האמירה הזו, בתוך כל המציאות הלא פשוטה הזו..
"את יכולה להגיד לכולם שהמאסטר שלך אוהב את איך שאת עובדת ומתנהלת".. אני לא צריכה יותר מזה.
ועדיין, העבודה שלי היא להדוף, לסלק, לשרש, את התחושה הנוראית הזו של להרגיש מיותרת בעולם הזה.
כשדיברנו השבוע ואתה אמרת שאתה לא מבין למה דברים מזיזים אותי כ"כ בקלות מהמקום שלי, מטלטלים אותי ככה (כולה כסף... ) התחלתי לבכות, וזה הדבר הראשון שנשפך ממני "אני מפחדת להרגיש שוב שאני מיותרת בעולם".. בעבור כ"כ הרבה אנשים מסביב אני מאוד משמעותית וחיובית.. ועדיין, הדפוסים הישנים שלי, אלו מפעם מרימים ראש כל הזמן, מנסים לשמר את עצמם בתוכי.
אני לא מחפשת את מי להאשים, אתה בטח יודע.. אבל אני יודעת שהרגשת המיותרות הזו הוטבעה בי מגיל מאוד צעיר, אז כשאמא שלי לא ראתה אותי כילדה ועמדה על שלה שאוכל. הכל. גם מחיר ישיבה של צהריים שלמים ליד צלחת אוכל שכבר איבד מצורתו, יום אחרי יום אחרי יום אחרי יום...
או אז, כשכ"כ הייתי צריכה שהם יראו שאני במצוקה, שעובר עלי משהו.. זה השריש עמוק בתוכי את ההבנה וההרגשה שאני מיותרת כאן.
כשאני ניגשת למשימה הזו של לכתוב לך כאן, נעלמות לי המילים. אני לא יודעת איך ואיפה להתחיל.
בזיכרון הראשון שלי משם? (מהו בכלל?)
בידיעה שבשבת הוא חוגג יומולדת? זה שאמא שלי טורחת לעדכן אותי ומצפה שאהיה נחמדה פעם אחת לשם שינוי, ומספרת לי איך אישתו פינקה אותו לכבוד יום ההולדת שלו? כשאני מתמלאת שוב בשנאה-כעס-קינאה בחיים הנורמלים שהם בנו לעצמם אחרי שהוא דפק את שלי?
מגבלות החברה והסביבה לא מאפשרות לי לומר בקול רם:"אני ** ועברתי התעללות. ממושכת. בתוך המשפחה."
והייתה בי איזו שהיא ציפייה של ילדה קטנה שאולי זה לפחות ירגום לו לראות גם אותי, מעבר לאסופת איברי גוף, אבל הוא לא ראה אותי בכלל רק את הכוס (מילה נוראית בהקשר של ילדה קטנה) וציצים שטרם צמחו, וחידד לי את ההרגשה של את מיותרת בעולם. את כלום. את לא שווה. את סתם. כי ביום יום, אני הייתי המטרה להצקות ולהקנטות שכילדה לא הצלחתי להבין, אם הוא נוגע בי ומתעניין בי, אז למה אח"כ הוא מעליב כ"כ? איפה תחושת השותפים לסוד? לסוד הנוראי הזה ששמרתי בפנים כל כך הרבה שנים עד שהחלטתי שזהו, אני לא יכולה ולא רוצה יותר!