כיף לנסוע יחד. לחו"ל אפילו יותר כיף.
אבל בתוך תכניות הנסיעה היה נראה כאילו יש משהו אחד שמרגש את סדיסטו יותר מהכל.
"מועדון ה-30,000 רגל". מישהו מכיר?
בדרך הלוך זה היה בהפתעה. סיימתי, ניגבתי, לבשתי, פתחתי, ולפני שהיה לי צ'אנס לחשוב על לצאת, הוא כבר היה שם בפנים איתי ביחד.
חובט, הולם, דופק, חודר, ואני מקופלת מעל מושב האסלה, ראש פונה למטה. מה זה למטה, כמעט נוגע ברצפה.
שלוש דקות וסיים (בכל זאת יש תור בחוץ, לא נעים). ושנינו חזרנו למושבים שלנו בחיוך ממתיק סוד.
בדרך חזור כשהתפנקנו לנו במושבי הביזנס, אני שוכבת בחיקו, מכוסה שמיכה ומנמנמת, היד שלו הזדחלה פנימה בטבעיות.
באיטיות מעוררת צמרמורת הוא עיסה לי את הדגדגן עד שכמעט יצאתי מדעתי, כשהדיילות עוברות ליידנו וההוא שם מקדימה שהלחיץ אותי שיראה. בסוף לא יצאתי מדעתי. דוקא גמרתי בשקט מופתי. ואז התהפכתי ומצצתי אותו עד שירה לי מלא מלא ילדים קטנים לתוך הגרון.
משהו לזכור; משהו לשחזר. בהחלט.
לפני 16 שנים. 5 בדצמבר 2008 בשעה 19:11
