סיפורימפ?ה

פוסט של מישהו פה העלה לי זיכרון מתוק.
של הסשן הראשון שלנו.
כמה שהמילה הזו "סשן" לא באמת היתה מובנת לי. לא שמעולם לא התנסיתי בקצת קינק, אבל יש הבדל גדול בין קצת קינק לבין מה שהיה שם.

הוא נטען באנרגיה אחרת ברגע שדלת החדר נסגרה. פתאום הוא נדרך, נטען, נהייה ממוקד.
אני לא הבנתי.
לא היה שם חיזור. זה היה יבש וקורקטי. סדיסטו אמר לי להתפשט, ולא מצמץ תוך כדי.
עמדתי שם קצת נבוכה כמה שניות, וכשהתחלתי להתפשט עטיתי מסכה פתיינית משהו, כדי להיפטר מהמבוכה הזו.
אבל מהר מאוד הובהר לי שאין מקום למבוכה, או לפתיינות, בחדר הסגור הזה.
כשנעמדתי מולו ערומה והוא הביט בי מקרוב במבט קפוא, הרגשתי איך אני מאבדת שיווי משקל.

בשלב כלשהו במהלך הסשן הראשון שלנו היתה לי התפכחות.
קיבלתי זום אאוט פראי על כל מה שהלך שם, ראיתי את עצמי במקום הנמוך הזה שהוא הביא אותי אליו, ראיתי אותי כואבת. כאב לי כמו שלא דמיינתי שיכאב לי, לא רציתי את זה. זה היה קשה מדי.
ובכל זאת נשארתי. לא זזתי אלא אם צו?ויתי לזוז. דמעתי, ונשארתי.
נכנעתי.

וזה לא שמאז קל לי, שהכניעה באה אוטומטית. ממש לא. כל פעם מחדש אני חו?וה את המאבק הזה עם עצמי.
ובכל זאת, היה שם משהו בכניעה הראשונה הזו, שלא חזר על עצמו מאז. הראשוניות הזו, היא משכרת.