סיפורימפ?ה

כל דבר שמוציא דם נראה לי אקסטרימי.
אפילו אחרי שכבר ידעתי להגדיר את עצמי כמזוכיסטית וזה הפסיק להיות משהו לא פורמלי, אפילו אז עדיין דם נראה לי טאבו.
כשסדיסטו התחיל לטפטף את עניין המחטים [ייאמר לזכותו שהכל בעדינות, בהדרגתיות, גם במניפולטיביות...] לא הייתי מוכנה בכלל לשמוע.
אבל כנראה עם האוכל בא התיאבון ומה שהתחיל כמרתיע עם הזמן איבד מהנופך המזעזע והתחיל לסקרן.

כשזה קרה לראשונה הייתי מתוחה ועצבנית. חשבתי שזה מהר מדי.
הוא קשר לי את הידיים והרגליים, ואף הסביר את הצורך בכך שחשוב שלא אזוז.
אני חשבתי לעצמי שיש לו מזל שהוא קושר, אחרת אתחיל להשתולל שם וזה יהיה לא נעים.

וזה הפתיע. מה זה הפתיע, לחלוטין.
קודם כל, זה לא כזה כואב. לא יודעת אם זו רק אני, או שהאקט הזה יותר סימבולי עבור כולן, אבל וואללה, זה לא ביג דיל.
יש מספיק, מלא, המון, אפילו רוב - הדברים שיצא לי לחוות שכואבים הרבה הרבה יותר.
הכאב של המחטים היה סטרילי. חד, מהפנט, עדין.
זה גם נעשה בשיתוף מלא (מעבר להיותו אקטיבי והיותי פאסיבית) ואפילו יצר רמה חדשה של אינטימיות.
וזה בכלל לא הוציא אף לא טיפה אחת של דם.

בסיכומו של דבר, עוד מעשה שנוסף לפנתיאון האקטים החביבים עליי.
מי אמר מזוכיסטה ולא קיבל? :)