לפני עשור בערך היה לי קראש חמור על בחור כאן מהכלוב. הוא היה חתיך, לוהט, גר (ממש במקרה) באותה עיר פרברית פלצנית שאני גרתי בה, ובאותו הערב כשדיברתי איתו בצ׳אט, קבענו להיפגש בפארק ציבורי ליד הבית שלי.
הגעתי עם מעיל שחור ארוך ואפילו לא ראיתי תמונה שלו לפני. אני זוכרת שהלב שלי הרגיש כמו קרחון לפני שראיתי אותו ושהוא המיס אותו, ואני זוכרת איך הידיים שלו חיממו את שלי. אני זוכרת עוד כמה דברים אבל לא ניכנס לאיפה האצבעות שלו הלכו אחר כך.
העניין הוא שהוא היה כמו סם רעיל בשבילי. ילד טוב של אמא, אבל ילד רע בעצם. כזה שאפשר להתאהב בו אבל מכור לכדורים. דיכאוני. כזה שסיפר לי שכל בוקר תוך כדי נסיעה לעבודה, רצה תמיד להיכנס עם האוטו ישר לתוך קיר.
ומה אני ידעתי לפני עשור? רציתי לנסות לתקן אותו. אמרתי לעצמי שאיתי יהיה אחרת. לא היה אחרת, נשבר לי הלב, ושנים אחר כך עדיין שמרתי לו טינה על כך שהיה שמוק. קורה.
אז מה רבה הייתה השמחה לאיד לראות את אותו בחור, קראש לשעבר, מככב בפוסט חדש בלינקדאין. קשה לתאר את המראה שנגלה לפניי אבל הוא הוסיף בערך 20 קילוגרם למשקלו ונראה היום כמו בטטה עזובה ומסכנה.
אני לעומת זאת, בעשור האחרון (כמעט) מצאתי את שאהבה נפשי, חתיך הורס לכל הדעות, בחור טוב (באמת) שאין דברים כאלה, ובשנים האחרונות חזרתי להתאמן בשביל הנפש. בתכלס, כשאני מסתכלת במראה, אני אמנם לא שדופה של לפני עשור, אבל בהחלט שמחה יותר. ובראייה לאחור, לא הייתי משנה דבר. וכנראה שזה המקום היחיד שאני יכולה לכתוב בו את זה (אולי מלבד קונפשנס תל אביב) אז פאק איט.
לפבלש.