ועכשיו, מה? מה עכשיו?

אתה קצת כמו
לכלוך עקשן
שלא רוצה לרדת בכביסה
הכנסתי אותך לתוך התוף
הוספתי מכל הבא ליד
נוזל כביסה
מסיר כתמים
מרכך כביסה
ואתה בשלך. עקשן.
לא מוכן להיעלם.
מכריח אותי להחזיר אותך לסיבוב נוסף
שוב, ושוב, ושוב
כשאני כבר מאוד רוצה
ללבוש את הבגד הבא, הנקי,
שמחכה לי בארון
אבל בגלל שאתה בגד שאהבתי במיוחד
משהו בתוכי מנסה לשמור לך אמונים
קודם כל, לפני הבגדים החדשים.
משהו בתוכי קצת מותש
מכל סיבוב נוסף במכונה
כי בכל פעם נדמה לי
שאתה עושה לי בכוונה
עוד מילה, עוד מחמאה
שמלטפות לי את הנפש מבפנים
אבל אני חצי כבר לא שם
ובכלל, אמרנו שנגמר.
אז נגמר, לא?
חלק בי מסרב להכיר בעובדה
שאולי ארצה ללבוש אותך
למרות שנשבעתי שאזרוק אותך
ואמא תמיד אמרה לי
שאם יש בזה חור, או פגם,
או אפילו כתם שלא מוכן לרדת,
צריך לזרוק. וחסל.
אף פעם לא הקשבתי לאמא.

הכתמים שציירת על הגוף שלי
כבר מזמן אינם
ועכשיו אני כאן
מצד אחד מאוד רוצה שתיעלם כבר
ומצד שני מנסה להאריך את הרגע
כי אחרי שתרד בכביסה
זה יהיה כאילו מעולם
לא היית כאן.