ועכשיו, מה? מה עכשיו?

אני עומדת בקרון הרכבת התחתית בלונדון, כי אין מקום פנוי לשבת.
מחפשת אחיזה טובה במעקה כדי לא ליפול.
ברגע הבא אני מרגישה צחנה עזה שמגיעה מהכיוון השמאלי שלי.
הריח כל כך נורא, כמו של גופה רוויית אלכוהול.
אני מפחדת לדעת מה מריח רע כל כך, ומעיפה מבט זהיר לשמאלי.
בחור לבן לחלוטין עם עיניים חלולות. זה המקור.
כנראה שהבחור שתה קצת יותר מדי.
נראה כמו אלכוהוליסט. נרקומן. אין לדעת.
זו נסיעה יחסית ארוכה בקו האדום של הסנטרל.
אני מחכה שיתפנו מקומות לשבת, אבל אין.
אין לי מקום פנוי לזוז אליו ואני נשארת ונשאבת לתוך הצחנה המבאישה שלידי.
הרגעים הבאים מוזרים.
יש בי תחושת קבס איומה שעולה מלמטה.
אני חושבת שיש סיכוי ממש טוב שבקרוב אקיא את ארוחת הצהריים שלי.
זה הבטן אומרת.
הראש והלב אומרים משהו אחר.
לרגע מתחשק לי להתפלש בצחנה הזאת איתו כאילו אין מחר.
איזו מחשבה מגעילה...
אני נישאת על גלים של מחשבות.
אני מדמיינת איך תרגיש נשיקה רוויית אדי אלכוהול מנרקומן.
להרגיש בפה את מה שהוא מרגיש.
הרבה זמן לא הייתה לי נשיקה אמיתית, אני לא בטוחה שאני יודעת כיצד זה מרגיש.
למה פתאום זה תוקף אותי באמצע הרכבת התחתית, זו שאלה מצוינת.
בא לי להזדיין איתו.
בלי סיבה.
אין שום סיבה הגיונית לדברים שאני מרגישה עולים בי.
בא לי להרגיש כמו נרקומנית לונדונית לכמה רגעים.
בא לי להתנשק איתו, ובא לי לעשות דברים רעים איתו.
והכי בא לי להיות מלוכלכת. למטה. בתחתית שרשרת המזון.
מעניין, אין לך מושג כמה אתה צריך את התחושה עד שהיא תוקפת אותך.
והגעגוע.

בסופו של דבר מתפנה כיסא ואני בורחת לכיוונו.
הצחנה עוברת. נעלמת.
בפעם הבאה שאני מביטה לכיוון הדלת, הוא איננו שם עוד.

לפעמים אני חושבת שאני נורמלית לחלוטין, ושזה כבר עבר.
מה לי ולזה, נו באמת.
ואז מגיעות מחשבות מטרידות כמו אלה (כן, מטרידות זה התיאור) שגורמות לי לרצות לשפשף מעצמי את כל הלכלוך.

אני כותבת את זה בדיעבד, פשוט כי לא הייתי מסוגלת לכתוב את זה כשחזרנו למלון לבסוף.

התגעגעתם אליי?