Away From The Sun

אני בטח יודעת מה אתם חושבים לעצמכם. "נעל צבאית", בבוז. אז הרשו לי לספר לכם - הכינוי "נעל צבאית" הוא אמנם מה שאני, באופן כללי, אבל הוא לא יכול לתאר אפילו את הקצה שלי.

הרשו לי להציג את עצמי. בזמן האחרון הטרנד של נעליים צבאיות נכנס לכל חור, ובחורות החלו לקנות נעליים צבאיות ממש כפי שיש לבחורינו הטובים אשר משרתים בצה"ל. אבל אני לא סתם אחת כמו כולן. אני עשויה מעור, אני כבדה באופן יחסי, ואני נוחה עד מוות. המקדימה של הנעל שלי גם הוא עור שמכוסה בזמש, ומעל השרוכים יש מעטפת עם אבזמים בסופה וניטים מעטרים אותה.
נשמע טוב, לא?

אז הסיפור שלי מתחיל ביום שישי יפה, בתחילת אוקטובר האחרון, אם אינני טועה.

התפקיד שלך כנעל בחנות נעליים הוא בעיקר לשכב בתוך הקופסה ולסתום את הפה, לפחות עד שמגיעה לקוחה פוטנציאלית שרוצה למדוד אותך, ואז את צריכה לצאת החוצה ולהתנהג יפה, ולהיות הכי shiny שאפשר בשביל שהיא תגהץ את כרטיס האשראי ותקנה אותך. אף נעל הרי לא רוצה להישאר תקועה במחסן לעד.

לא יצא לי לצאת הרבה מהמחסן, פשוט כי אני מידה 41, וזו המידה הכי גדולה בחנות הזאת. בד"כ כל מי שקונה מידה 41, הן רולות גבוהות ומבוגרות, אבל הן מאסו מוקדם מהצפוי בטרנד הצבאי, ולכן הן לא רצו למדוד אותי. לא התבאסתי. ידעתי שהרגע הנכון יגיע, ושתגיע הבחורה שתקנה אותי ותאהב אותי. יש לי זמן. אני סבלנית.

כשהיא נכנסה לחנות, לא חשבתי שהיא תהיה האחת. היא לבשה חולצת טריקו בצבע בורדו, עצומה, ומכנסי ג'ינס שורטס קצרים. "מה היא חושבת לעצמה", תהיתי בלבי, אבל שתקתי.
היא הלכה להסתכל על המדפים ושם נתקלה בי (בגרסת התצוגה) ובאחיותיי שהיו דומות לי אך מעט שונות. ברגע שעיניה נחתו על תאומתי מהתצוגה, הן נצצו והיא ביקשה מהמוכרת, "אני רוצה את הנעל הזאת, במידה 41."
מידה 41?! צהלתי מבפנים. ידעתי שתיכף המוכרת תבוא לקחת את הקופסה שלי, ואני אוכל לנשום עוד מעט את אוויר העולם.
שמחתי, אך שמחתי הייתה מעודנת. המחיר שלי הוא לא מחיר של שוק, ואף גבוה מאוד. מה לעשות, ככה זה כשמשלמים על תוצרת טובה... תיארתי לעצמי שהמחיר יבהיל את הבחורה, וקיוויתי שלא.

היא מדדה אותי עם גרביים קצרות ואדומות של הלו קיטי, והסתובבה בחנות. בוחנת אותי במראה מכל הזוויות. היא ידעה שאני עולה למעלה מ- 1,500 שקלים, וזו כנראה הסיבה שהיא התלבטה קשות. המוכרת, מצדה, ניסתה לשכנע אותה כמה שיותר שכדאי לה, והנעל נהדרת, והיא תתאים לכל דבר. אפילו בשלב מסוים היא הלכה למדוד סקיני ג'ינס בשביל לראות איך אני אראה איתו, ונראיתי פשוט מושלם.

זהו, ההחלטה נפלה. היא קנתה אותי. גיהצה את התשלום ב- 6 תשלומים, בלי למצמץ, ויצאה עם השקית ואיתי החוצה.

לא ידעתי לאן אני מגיעה, וקיוויתי לעשות את כל שביכולתי על מנת לעשות אותה מרוצה.

כשנסענו ביחד הביתה, התחיל לרדת גשם שוטף. היא כל כך דאגה עליי, שהיא לא רצתה להוציא את השקית ואותי מהאוטו כשירד מבול. אז חיכיתי לי לבד. זה לא לקח יותר מדי זמן, ראיתי על הפנים שלה כמה שהיא מחכה לחשוף אותי לכולם, והיא באה לקחת אותי כשירד טפטוף בחוץ, ורצנו ביחד הביתה בדילוגים.

נכנסנו הביתה, היא הראתה אותי להורים שלה, ואז עלינו למעלה.

נשארתי בקופסה שלי מס' ימים, ואז ביום ראשון היא התחילה ללמוד, ונעלה אותי.
בשבוע הראשון הייתי איתה כל יום. מהרגע שהיא התעוררה בבוקר והלכה ללימודים עד הלילה כשהיא חזרה מהעבודה. כולם נתנו לה אינספור מחמאות עליי, והיא שמחה. שמחתי שבגללי היא מרגישה ככה.

אחרי כמה ימים היא הרגישה שאני כבדה עליה מדי בנהיגה, והעדיפה לא לנעול אותי בזמן נהיגה. עדיין הייתי יוצאת איתה בימי שישי, אבל פחות.
בהתחלה היא הייתה משקיעה בי, מנקה אותי בקטנה מהלכלוך של כל היום ומחזירה אותי לקופסה.

בהמשך, היא נתנה לי לצבור אבק ליד שאר הנעליים שלה, אבל לא התמרמרתי. ידעתי שיגיע יומי.

כשהתחיל החורף וירד גשם, היא בכלל לא נעלה אותי, כי היא פחדה שאני איהרס.
בגלל שבקדמת הנעל יש לי קצת זמש ולא עור, היא פחדה שהגשם יהרוס את זה ולא הסכימה לנעול אותי בגשם. בנוסף, גם העובדה שהיא לא אהבה לנעול אותי בנהיגה, הורידה מכמות הפעמים שהיא הוציאה אותי החוצה.

בכלל, היא לא הייתה בחורה שיוצאת הרבה. אמנם לא ציפיתי לבליינית-על, אבל רציתי לצאת לפחות פעם בשבוע. היה לי משעמם לבד בחדר שלה, כשכל שאר הנעליים שלה בוהות בי.

היו שם זוג מגפיים גבוהים מעור, שהיא נעלה אותן כל זמן שירד גשם בחוץ, והן הסתכלו עליי תמיד במבט מתנשא, כאילו הן יותר טובות ממני.
חוץ מהן היו עוד שלושה זוגות נעלי אולסטאר שלא מיועדים לחורף, ועוד זוג מגפיים שאבד עליהן הכלח שהיא תמיד רצתה לזרוק לפח אבל לא היה לה לב. מסכנות. נשבר לי הלב עליהן.

בסילבסטר היא נעלה אותי יחד עם מחוך וחצאית ויצאנו לבלות. לצערי, הערב הזה הסתיים מוקדם מהצפוי, והרגשתי שהיא מבואסת. לא ידעתי למה, ולא רציתי לשאול שאלות מיותרות.

כמה חודשים אחרי, בחודש מרץ, היה רצף יומיים שהיא נעלה אותי לכל מקום. יצאנו בשבת בצהריים להפלגה ביחד עם שמלה חדשה שהיא קנתה, והיה לי מאוד כיף לראות את הים. הרגשתי טוב.

בערב היא החליטה ללבוש את אותו האאוטפיט מהסילבסטר, למסיבת פורים, ובמקום גרביונים רגילים ללבוש גרביוני רשת. בשביל שיהיה לה נוח, היא שמה על הגרביוני רשת גם גרביים רגילים.

יצאנו והגענו למסיבה. הרבה אנשים שאני, וגם היא, לא מכירות. זה לא הפריע לה. בהתחלה רקדנו הרבה, וקצת דרכו עליי. זה לא היה לי נעים, אבל שתקתי.

אח"כ היא התחילה לשתות ושתתה הרבה. היא מאוד השתדלה שלא יישפך עליי, אבל הרגשתי כמה טיפות לפעמים מרטיבות אותי.

בשלב מסוים היא עלתה לגג ודיברה עם בחור כלשהו. הם דיברו מאוד בשקט ומאוד קרוב, ובגלל שהייתי למטה, לא יכולתי לשמוע על מה הייתה השיחה. בסופו של יום, היא חזרה איתו הביתה, ואני ביחד איתה.

זה היה קצת מפחיד. עד אותו הלילה, מעולם לא ישנתי במקום אחר מלבד החדר שלה. כבר התרגלתי לפרקט, לחושך, לזה שהיא הייתה נתקלת בי לעיתים בדרך לשירותים כשלא שמה לב. אבל חדר שונה? בית אחר? פחד אלוהים! אבל היא זאת שקנתה אותי ואסור לי להגיד כלום, אז אני לא פוצה מילה.

כשהגענו לחדר שלו, הוא הלך להתקלח, והיא התיישבה על הכיסא, וחלצה אותי ושמה אותי ליד המיטה. נשמתי לרווחה. רציתי קצת לנוח מכל הלילה המטורף הזה. לא נחתי אפילו דקה!

כשהוא חזר לחדר הם התחילו להתנשק, ואז עברו למיטה. מפה אני חושבת שעצמתי עיניים כי לא רציתי לראות את ההמשך, אבל זכורים לי כל מיני קולות שאינם משתמעים לשני פנים.

הגיע הבוקר. שמתי לב שהיא מתעוררת בכל שעה והולכת לשירותים. קיוויתי שהיא מרגישה טוב ולא מקיאה את נשמתה. הפחד התחיל לנקר בי יותר כי לא ידעתי איך אנחנו חוזרות הביתה. מסתבר שיש תחנת אוטובוס לא רחוק מהבית שלו, ומשם ניקח את האוטובוס הביתה.

כשהוא התעורר היא התלבשה, נעלה אותי שוב, בלי גרביוני הרשת, רק עם הגרביים, והם ירדו בנפרד במעלית של הבניין. נפרדו לשלום עם נשיקה, הוא הלך לכיוון אחר ואנחנו הלכנו לכיוון השני.

צעדנו, היא צעדה בקצב בינוני עד מהיר. שיערתי לעצמי שהיא עדיין חצי שיכורה מהלילה. מסכנה. כמה היא שתתה. ידעתי שהיא צריכה לסמוך עליי שאביא אותנו למבוקשנו, ואכן אחרי הליכה של 10 דקות הגענו לתחנת האוטובוס.
האוטובוס הגיע ממש דקה אחרי שהגענו, ושמחתי. היה לי זמן לנוח כשנסענו הביתה.

פתאום היא העירה אותי, קמה ויצאנו מהאוטובוס. הלו, גברת? לאן את הולכת? התחנה שלנו לא פה... מסתבר שבאותו היום הייתה עדלאידע בעיר, ובמקום לרדת בתחנה שנמצאת שתי דקות מהבית, היינו צריכות לעלות את כל הרחוב הראשי של העיר עד הבית.

אוי ואבוי. אני לא מזלזלת ביכולות שלי, אבל אני לא נעל שמיועדת להליכה. מקסימום, אתם יודעים, מהאוטו לאן שצריך, והליכה בקניון גם היא באה בחשבון. אבל רחוב תלול בעלייה, כשהיא חצי שיכורה ולא יציבה? קיוויתי שזה ייגמר בטוב ולא נצטרך לעצור לנוח.

תשמעו חברים, זה לא היה פשוט בכלל, המסע כומתה הזה, אבל אני שמחה להגיד שהצלחנו לצלוח אותו בשלום. כשהגענו כמעט הביתה וראיתי את כל הילדים הצועקים והאווירה הפורימית, התעצבתי קצת על זה שאני חוזרת לכוך שלי ולמקום הרגיל כי רציתי לראות עוד קצת עולם.

בכל זאת, זה היה היום הראשון שישנתי בו מחוץ לבית, וזה היה די מסעיר.

כשחזרנו היא מייד הורידה אותי, ושמתי לב שכל הנעליים האחרות מסתכלות בי בקנאה. לא סיפרתי להן איפה היינו. אני לא חושבת שזה עניינן.

אני מקווה שנחזור לבית של הבחור ההוא שוב. היה לי נחמד שם. יש לו שטיח רך עם כבישים ומכוניות. בוודאי שזה לא תלוי בי, אבל אני מקווה שכן.

בכלל, אני אשמח לצאת להרפתקאות כאלה שוב. נמאס לי לשבת כל היום על הפרקט ולא לעשות כלום.

מי יודע. אולי זוהי תחילתה של תקופה חדשה.