היסטורית מעולם לא תפסתי מעצמי חתיך. כל מיני ענייני דימוי גוף מילדות (שבאו כל פעם על נושא אחר יש לציין, ואת חלקם אף ניכסתי לעצמי והפכתי ליתרון) גרמו לי בצעירותי למעין רתיעה מובנית מלהתחיל עם בנות. לו היו שואלים את פאודרפינגר בן ה16, 20, או אפילו 25 איך הוא היה מגדיר את עצמו, אז כנראה הייתי אומר מצחיק, חכם, שנון או אפילו עם טעם טוב במוזיקה. כשאומרים (ובעיקר אומרות) לי שאני מצחיק, אני עונה במעין פלרטננות שזו הדרך שלנו המכוערים להשיג בנות.
הצבא כנראה היה תקופת השפל של חיי בהקשר זה. כל המתואר מעלה לצד אי אילו התמוטטויות והתמוססויות של מסגרות חברתיות בחיי ביחד עם הסתכלות עצמית נמוכה של ג׳ובניק חבר חשיבות ,הובילה לכך שהרגשתי רוב שירותי הצבאי כמו walking piece of shit במקרה הרע וכמו הבחור המוזר ששומע לו ריד באוזניות באוטובוס במקרה הטוב. איפה אני ואיפה יפי הבלורית והתואר שכתבו עליהם שירים.
היום הכל כבר מתנרמל בגילאים האלה. לפני כמה זמן מכרנו איזה פריט ריהוט מהבית לאיזה זוג נחמד. קשקשתי עם הגבר בזמן שעזרתי לו לסחוב את זה לאוטו ומסתבר שהוא טייס. האם הרגיש לי איזה משהו מיוחד, גבר עילאי שאני מתגמד לרגליו? וואלה לא.
היום אני גאה להגיד שאני מרגיש חתיך. בניגוד להרבה בני גילי שהתחילו להזניח את עצמם, אני מתאמן כבר הרבה שנים (מאז הצבא תכלס), אוכל נכון, לא מעשן. משקיע בלבוש שאני יוצא מהבית (שלמו לי ואני לא יוצא עם טריינינג) ומשתדל לא להיות כבד ולקחת את עצמי יותר מדי ברצינות. רוב האנשים נותנים לי כמה שנים מתחת לגיל האמיתי שלי.
מה אומרים, עובר מסך?
