אחת הטרגדיות הגדולות של העולם המודרני היא אובדן, או לפחות צמצום מימד האקראיות: סטרימינג, אתרי היכרויות, אמזון ואלי אקספרס, כל אלו מנגישים מוצרים ותכנים שקודם לכן היינו צריכים להשקיע יותר מאמצים לחפשם או לפחות לחכות להם.
כשגרתי שם הייתה מעין תחושה שאני יוצא מהבית בבוקר ולא יודע מתי, איפה או איך היום שלי יסתיים. היום אפשר להגיד שאני כבר יודע כיצד כל השבוע שלי הולך להיראות מראש. יש ליציבות הזו איזשהו ערך, ובכל זאת פעלתי כל כך הרבה שנים להגיע אליה במידה מסוימת.
המוח שלי רץ בטורים גבוהים על כל כך הרבה מישורים במקביל. לפעמים אני משוכנע שאני פשוט הולך ליפול ולהתעלף בסתם הליכה ברחוב או במשרד.
העבודה מרגישה לי כמו בסרטים האלה שהגיבור במעין לופ אינסופי. יש איזה קידום שלי שאמור להתרחש איזה אלוהים יודע כמה זמן ואני לא יודע כמה מזה שמורחים אותי וכמה מזה שאני לא מספק את האקסטרה ווליו שאני אמור לספק בשביל זה. אני מוציא את עצמי רוב השבוע עובד בערבים ובעיקר מכבה שריפות וסותם פינות היכן שצריך. מרגיש לי שיש פה ניצולת לא טובה של הזמן מבחינתי או שקיימת איזו קנוניה נגדי. נראה לי הראשון יותר מדויק.
נראה לי שאת פורים האחרון חגגתי רק ב2019. מאז היה קורונה, לידה של הגדולה וגם עכשיו המלחמה עכשיו, שלא יודע אם בכלל בא לי לצאת לחגוג.
הזמינו אותי לאיזו מסיבת פורים של איזו קהילה אינטרנטית שאני סוג של חבר בה. מצד אחד בא לי לצאת להתאוורר, מצד שני אני פוחד מאיזו חרדה חברתית משתקת שתוביל לאיזה קרינג׳ רציני (לפחות אצלי בראש) ומצד שלישי אני בכלל תוהה איך להסביר את היציאה הזו לאירוע הזה לאשתי, אבל בעיקר לעצמי.
כמה וכמה בנות התחילו איתי לאחרונה. ההורמונים של האביב עושים את שלהם כנראה. מעבר לנושא הבגידה (שאני מרגיש שאני חייב את זה לעצמי, אבל זה כבר לפוסט אחר) אני פשוט לא מצליח למצוא זמן או אנרגיה נפשית לתפעל אירוע כזה. מתישהו זה מתאזן?