מאז שעזבנו את מרכז תל אביב אני מרגיש שהחיים שלי הם קצת במעין פרסה אחורה. מן הסתם אני מוצא את עצמי משתמש יותר באוטו ליציאות אז הנה אני שוב פעם נוהג הביתה בלילה לבד, תקוע עם המוזיקה שלי שאני אוהב והמחשבות שלי שאני לא אוהב, כאילו שאני שוב בצבא ומרגיש הכי בודד ולא יוצלח בעולם.
כבר תקופה ארוכה שאני מרגיש סגור ומסוגר ורק מחריף. כאילו המוח והלב שלי הם במקבילה של אדם שיושב כפוף על כסא מחשב כל החיים שלו. רוצה להגיד שזה בגלל השגרה השוחקת, ההתעסקות עם הילדים ומערכת היחסים עם האשה שכבר מזמן הפכה להיות אירוע של חלוקת משימות בניהול משק בית משותף.
מישהי שיש לי מעין חצי היכרות מקדימה איתה (מינית ונראית גם די טוב) ניסתה להתחיל איתי לאחרונה ונאלצתי לסרב. לא רק בגלל עניין של בגידה או לוגיסטיקה של להיפגש, אלא בעיקר בגלל שאין לי שום יכולת או אנרגיה כרגע להכניס בנאדם חדש לחיים ולהיכנס לכל הדרמה והמעמסה הרגשית הנלוות.
המוח שלי בגדול על אוטומט ולא מצליח כמעט לצאת מעבר למה שהוגדר לו או למה שהוא רגיל. יצאתי לאסוף את הקטן מהגן ושכחתי שהאשה לקחה אותו בכלל עם האוטו. מילא לשכוח, אבל לא לשים לב לעגלת תינוק שבגדול עומדת ליד הדלת? אז אם ראיתם אידיוט מסתובב עם תינוק מגודל על הילדים - זה הייתי אני.
הכל מרגיש לי כמו איזה מעגל ארוך ומתיש שלא מצליח להישבר. אני רוצה להתחיל את היום שלי מוקדם ושיהיו לי ערבים פנויים לעצמי בלי לעבוד בהם. אני רוצה להתקדם בעבודה ולהתעסק בעוד פרויקטים שמצריכים ממני 150%, אבל בשבוע טוב אני אולי נותן 80%. רוצה יותר לזיין, להיות עם חברים, לקרוא ספרים, ליצור ולהיות אבא יותר סבלני לילדים ובן זוג יותר מכיל ואמפטי.
לא מצליח להתכנס לי הכל.