העשור הראשון של שנות ה2000 חפן בחופו בעיקר זוועות (למעט 'הסמויה' וחלקים מ'הסופרנוס' בכל אופן) של מראית העין, וזה עוד לפני איך שהחיים שלי נראו אז. בין היתר היה אז את השיר של הזמר המעצבן ההוא שהיה פופולרי לאיזה חודשיים באחד הקיצים. זוכרים אותו?
אני מרגיש מדשדש בביצה הזו של הבינוניות כבר תקופה די ארוכה ולא מצליח לצאת ממנה - בעבודה, בזוגיות, עם הילדים, בתחביבים שלי...
אני מרגיש בשלב הזה בחיים של פסע ממשבר גיל הארבעים. מצד אחד יש לי הכל ומצד שמי מרגיש שאין לי כלום, עם כזו תחושת מיאוס שפשוט בא לי לפעמים לזרוק הכל לפח ברגע של קריז. אם הייתי באמריקה כנראה שהייתי קונה אופנוע ובורח איתו להשד יודע איפה. בגלל שאני בארץ אז מה שנשאר לי זה לחזור בתשובה או לעבור לפרדס חנה, מה שלא אעשה בכל מקרה.
אני בטבעי די מכור לשגרה. הבנאדם שיתפטר מהעבודה בשביל להקים סטארט אפ זה לא אני. אני אפילו קצת בבלבלות אם אני הולך לחדר כושר בשעה שאני לא רגיל אליה. אז מה אני מזיין את המוח על לברוח מהכל?
בתקופה האחרונה הקטן לא ישן טוב, מה שגרם לי לבלות פחות ופחות זמן בדברים שלי, עד כמעט אפסיות מוחלטת. העייפות הפיזית של מחסור בשינה היא קשה מאד, אבל לא פחות חמור מכך זה הייבוש האינטלקטואלי מזה שאתה לא עושה בחיים שלך כלום מלבד לעבוד כמו חמור כל היום, וכל הלילה לנער אותו. וגם לעבוד כמו חמור בלילה תכלס, על מי אני עובד.
בתקופה האחרונה כמעט לא היו לי אינדיקציות ותגמולים של הצלחה, אפילו קטנים. מעבר לבאסה ההגיונית, זה גורם לי לתהות עד כמה כל מה שאני עושה בחיים הוא בכלל הגיוני.
