כשהייתי ילד הייתי מדי פעם בוהה בעצמי במראה עד שהייתי נכנס למעין דיסאוריינטציה מסוימת שבה אני תוהה מי זו הדמות שבבאותה משתקפת אלי מהמראה. לפעמים זה קורה לי גם היום, רק שאין צורך להסתכל על עצמי במראה לשם כך. הכל מתקדם אצלי כל כך מהר וכל כך הרבה דברים כבר נעשים על אוטומט שאני בכלל תוהה לעצמי האם קיים איזשהו קשר בין מה שעובר לי בראש לבין מה שאני עושה.
מרגיש לי שבת הזוג השתנתה יותר מדי ושכמעט אין קשר בין מי שהתחלתי לצאת והתחתנתי איתה לבין מי שחולקת איתי היום חיים, לפחות במובן הפיזי שלהם. מרגיש לי שההגדרות המשותפת שלנו למה זה "כיף" (בהינתן נסיבות החיים כמובן) הולכות ומצטמצמות בכל יום שעובר.
היא לקחה את ההורות לקיצון והפכה למעין soccer mom שכל האינסטגרם שלה זה משפיעניות arts and crafts לילדים ומכירה את כל אמהות וילדי השכונה בגינות. אני לעומת זאת בקיצון השני של להיאחז במה שיש ומנסה לשמר לעצמי פרקטיקות מפעם, חלקן אפילו עוד מימי התיכון, מנסה להזכיר לעצמי שאני אותו פאודרפינגר מפעם עם אותם תחומי עניין ולהט לדברים, ולא איזה אבא כבוי שהולך לים עם עגלה עם מחצלות.
הפער ביננו לעיתים מרגיש לי כמעט ולא ניתן לגישור. היא לא נגעה בי מיוזמתה מעל שנה וחצי לפחות. מרבית הפעמים שאני יוזם מגע נענים בשלילה עד שכבר מראש החלטתי לוותר על כך ברוב הפעמים. אלו שלא נענים בשלילה (ובכוונה בחרתי במונח זה במקום "נענים בחיוב") נעים במקרה הטוב (והנדיר יותר) בכך שהיא עושה לי טובה ואני מזיין גופה, לבין המקרה הפחות טוב והיותר שכיח בכך שהיא עושה לי ביד. בתור אדם מיני לא צריך לתאר את גודל המשבר. בתור אדם שכבר יותר מדי זמן צמא לחיזוקים חיובים ולפעולות שלא קשורות בגידול ילדים ובהתעסקות איתם, הכאב הוא כפול וזה מכנס אותי עוד יותר פנימה לעצמי.
אני סגור כבר הרבה זמן, והמלחמה שבחוץ לא באמת עוזרת. הלכתי לים עם הגדולה וכל הזמן מסוקים צבאיים טסים צפונה ודרומה. לך תסביר לה עכשיו מה זה אומר כשהיא בהתלהבות מהכלי המרעיש שבשמיים. גם לפני כן המצב לא באמת היה משהו. משהו כמו שבוע לפני ה7.10 הייתי באיזו מסיבה של מכר שנשארנו שם לילה. בהסתכלות לאחור על כל כך הרבה דברים, כל האירוע הזה נראה כמו איזה משהו דמיוני ממימד אחר. בכל אופן, האתגר הגדול שלי אז (ואני זוכר איך תכננתי שאני הולך לספר את זה בגאווה לפסיכולוג, ואז קרה מה שקרה...) היה לראות איך אני יכול להכיל אירוע כזה של כל כך הרבה אנשים לכל כך הרבה זמן. אני ממש לא ביישן אם זה איכשהו משתמע מהטקסט. פשוט יכול להינעל אחרי כמות מסוימת של זמן ואנשים. אולי הצפה רגשית קוראים לזה? במקרים כאלו אני בגדול חותך הביתה, בגלל המיקום איפשהו בסוף העולם זה לא היה אופציה. בכל מקרה הצלחתי. אפילו כיכבתי בתור חביב החבורה בבוקר שלקח יוזמה ותפעל ארוחת בוקר לחבורת הסטלנים הלא מתפקדת הזו. מזלם שאני אוהב לבשל ושאני חייב לאכול משהו בבוקר אחרת אני מאבד את זה.
בטיול הגדול אחרי השחרור הכרתי בחורה שנקרא לה שלומית. שלומית הייתה בחורה ישראלית, שבניגוד למרבית התרמילאים הישראלים שהשתחררו לאחרונה, היא הייתה בגיל המופלג של 32. לא אלאה יותר מדי בפרטים, אבל שלומית זו הבחורה שלימדה אותי להזדיין (וכנראה כל הפרטנריות המרוצות לאורך השנים צריכות להודות לה). היא דרשה לבלוע לי את הזרע כשגמרתי ודחפה לי לשון לתחת כשעוד חשבתי שהמקום הזה משמש לדברים אחרים. במבט לאחור אני מנסה לחשוב מה היא מצאה בי. אני לא חושב שנראתי אז מי יודע מה טוב וגם הווייב שלי היה קצת מוזר. אולי זה מה שמשך אותה? בכל אופן, אני כן יכול להגיד שתפסתי מעצמי (גם אם חלק מזה התברר בדיעבד כלא בהכרח נכון) חכם, ידען, מעניין ואיזשהו אדם מיוחד שבולט בנוף מעבר לבן גילו הטיפוסי. אני רוצה לחזור להיות האדם הזה.