עם השנים אני חווה שני אתגרים משמעותיים בלמידה ובהכרה שלי את עצמי. הראשון הוא להבין מה אני עושה ומדוע. באנלוגיה של כדורגלן, מדוע אני תמיד מבצע את אותו התרגיל כשאני מקבל את הכדור, לא משנה מה הקבוצה שאני משחק מולה, תנאי המגרש או התוצאה. השני הוא ברגע שהבנתי אילו "תרגילים" יש לי בארסנל (punintended לכדורגל חה חה), ואז להבין עם עצמי האם אני צריך לשנות אותם for the sake of well being , או שמא עליי לדבוק בהם, כי זה בסופו של דבר מי שאני, ואני לא רוצה לחיות באיזשהו זיוף עם עצמי.
בתקופה האחרונה עלו לי בראש תובנות על שלוש התנהגויות סיסטמטיות שלי. כמו שאמרתי קודם, אני לא יודע אם לבטל אותן לחלוטין יהיה הדבר הנכון שכן זה עלול לבטל את מי שאני בבסיסי. עם זאת, בהחלט אני צריך להיות מודע אליהן ולראות כיצד אני יכול לתעל אותן טוב יותר.
1. אנטיגוניזם מובנה - היה איתי בצבא מישהו שמעולם לא הצלחתי באמת להבין מי הוא ומה הוא. כשהיה מסתובב עם הנהגים והאפסנאים הייתה לו התנהגות א', וכשהיה מסתובב עם המש"קיות חינוך/ת"ש והקצינים הייתה לו התנהגות ב'. בזמנו זה די דחה אותי ואפשר להגיד שהצורה המוקצנת בה הוא ביצע אותי עדיין דוחה אותי במידת מה עוד היום. עם זאת גם למדתי להבין ואף להעריך את ההתנהלות הזו שלו, כל עוד מתבצעת בטעם טוב כמובן. אפשר לומר שזו מעין הבעת אמפטיה לסובבים אותך. למשל כשמדברים אנגלית עם בנאדם שאנגלית אינה שפת האם שלו והמשלב הלשוני יורד באופן לא מודע (יש את הבדיחה על אנשים שנוסעים להודו ונדפקת להם האנגלית מלדבר עם ההודים באנגלית שבורה), זו בעצם הפעלת אמפתיה. אצלי למשל קורה הפוך: בכל שיחה אני חייב להיות זה שנותן את הטון הנגדי. הרוב ימניים? אני השמאלני. הרוב שמאלניים? אני הימני. זה כאילו איזה דחף בלתי נשלט שאוחז בי בכל שיחה כמעט, לא משנה הקונטקסט, נושא השיחה או המשוחחים. נראה לי צריך להיות יותר ענייני.
2. הימנעות מעימותים אסטרטגיים - דיסקליימר קצר להקדמה: אעשה עכשיו משהו שאני לא נוטה לעשות בבלוג (כי אלוהים עדי, אני עושה זאת מספיק ביומיום שלי) ואדבר על פוליטיקה. עבדכם הנאמן לא סובל את ביבי. מה זה לא סובל, מתעב אותו. אבל לא על זה באנו לדבר. יש בי איזו הבנה לביבי של לפני ה7 באוקטובר בכך שבהרבה מהדברים הוא פועל על טייס אוטומטי. אני לא אומר שזו תמיד הדרך הנכונה לפעול. עם זאת, להיות ראש ממשלת ישראל זה כנראה אחד התפקידים הקשים והדורשניים בעולם. אתה לא יכול להתעסק ולשנות כל כך הרבה דברים כל הזמן, והרבה דברים צריכים לרוץ מעצמם. הדרך (הקלה?) לעשות את זה היא בכך שהם נשארים ללא שינוי. ברמה האישית שלי, אני חושב שקצת עשיתי לזה אביוז ואני מפחד לגעת (בין אם בדיבורים או במעשים) בהרבה דברים שמפריעים לי ודורשים תיקון. מצד אחד אני יכול להתעצבן ולצאת מאיזון נורא בקלות, אבל מהצד הנגדי אני כובש את עצמי יותר מדי היכן שאני לא אמור לעשות כן. צריך לווסת את הרגשות שלי בצורה יותר נכונה.
3. ראייה צרה וביקורתית - יש בי איזשהו אלמנט נורא שלילי שמוביל אותי תמיד לחשוב "מה לא ולא מה כן". בניגוד לכל אינסטינקט יזמי שרק מחפש הזדמנויות והיכן ניתן להשחיל את המכה, אני תמיד מחפש את הבעייתיות בכל רעיון ואיפה נקודות התורפה שלו. אולי זו איזושהי נגזרת של הסעיף הראשון פלוס זה שאני מרגיש איזשהו צורך להראות שאני מבין או יודע משהו שאחרים לא (כמו בכל שיחה מקצועית עם המנהל שלי למשל). בכל מקרה זו גישה שאמנם צריך ממנה בחיים, אבל הכי הרבה שיכולה להוביל אותך זה להיות מקסימום בודק תוכנה טוב (כבודם במקומם מונח).
זהו חברים. שתהיה שנה טובה קודם כל. לא חושב שזה יהיה כזה קשה אחרי מה שאמרנו, אבל תמיד צריך לאחל ולהאמין.
פאודרפינגר