אוגוסט נגמר והשקיעה כבר ממש מתחילה להקדים. לפני כמה שנים כל התקופה הזו של אוגוסט הייתה מבאסת אותי קצת, אבל מאז שהפכתי להורה, אוגוסט נהייה האויב המר ביותר ואתה רק מחכה לראשון בספטמבר שיבוא (פלוס כמה ימים כמובן, עם כל הימי הסתגלות האלה). והנה, הילדים במסגרות, הקטן אפילו ישן טוב רוב הזמן טפו טפו טפו (מרפי הוא חתכת בנזונה גדול, ועת הזמן שהפוסט בטיוטה הוא שוב עושה צרות), והנה קצת יש לי זמן לעצמי.
לפני כמה ימים הלכתי אחה"צ עם הקטן לגינה אחרי הגן, הרגשתי שדי נעים בחוץ וחשבתי שאני הוזה. יצאתי בערב כעבור כמה שעות ומתסבר שלא דמיינתי. התקופה הזו עושה לי חשק להסתגר עם עצמי בקטע הייגי של להוריד קצת רגל מהגז ולהקדיש קצת זמן לעצמי, מה שלא עשיתי לפחות שנה. לראות סדרה לבד עם עצמי, לקרוא ספר, להשקיע ולנסוע להיפגש עם חברים, ואפילו סתם לשבת ערב אחד עם המשחקי מחשב שלי ולא להרגיש רע עם עצמי. הגעתי למצב שהמוח שלי רץ כל כך מהר כל היום, גם שאני כבר בסוף היום בבית שגם אם יש לי זמן לפעולות הללו, אני פשוט לא מסוגל לבצען.
אני לא אוהב להגיד או להודות בזה, אבל לפעמים קשה לי. זה לא משהו שאני מספר לאחרים שאני מנסה להרשים אותם, כמו שאני בעיקר מנסה לשכנע את עצמי. אז אני חותך בדברים הקטנים שפעם הייתי מכריח את עצמי לעמוד בהם, כמו ללכת למשרד אך ורק עם מכנסיים ארוכים או לא ללכת לישון כשיש כלים בכיור.
בעבר היה לי איזה עניין עם תחושת מסוגלות עצמית. זה לא באמת בעבר, כי עדיין יש לזה השפעות היום וזה לא נעלם לחלוטין. אני זוכר למשל בתיכון שהלכנו לאוניברסיטה לאיזה משהו וזה נראה לי אירוע כל כך קשה ומופרך להתקבל וללמוד שם. מאז אגב הספקתי לעשות שני תארים (במוסדות נחשבים יותר אגב) ולהיווכח שעדיין למדו איתי לא מעט אידיוטים גמורים. לפעמים אני נתקל באיזושהי סמי-חרדה משתקת על דברים שוליים שכל קוף יודע לעשות, עד שאני צריך לתת לעצמי איזו סטירה (מטאפורית) ולצעוק מול המראה שאין סיבה שלא אוכל לעשות זאת (מטאפורית גם כן).
בצורה מסוימת, ההיפך של אותה תחושת חוסר מסוגלות זו חדוות היצירה - לנגן, לכתוב, לבשל. דברים שמוכיחים לי את היכולות שלי. סליחה אני חוזר בי, יכולות זו לא מלה טובה. אולי אני לא הגיטריסט, כותב השירים או הבשלן הטוב בעולם (למרות שצחוק בצד, אני באמת מקבל המון מחמאות על מה שאני מכין), אבל גם אם כן וגם אם לא, עצם העובדה שאני באופן אקטיבי עושה משהו יצירתי ששובר את השיממון של הגיל והסטטוס המגעיל הזה, יש בזה מן הדברים שגורמים לי להרגיש טוב.
אפרופו השיממון - מרגיש שכבר שנים לא קורה אצלי שום דבר חדש. אולי מאז הקורונה בערך הפסיקו לקרות דברים מעניינים. שאני נפגש עם אנשים חדשים הסיפורים שלי נשמעים כמו איזה תקליט ישן של אוסף להיטים עם אותם סיפורים שחוקים: איך עשיתי איזו קומבינה למפקד שלי בצבא, השותף המוזר שגר איתי בזמן הלימודים וקצת ממסעותיי בחו"ל. אולי באמת לא מתרחש הרבה בגיל הזה אצל מרבית האנשים. ממי שאני רואה סביבי, האופציות של גילאי ה35-40 הן או להישאב לחיי משפחה (בתור המסגרת העיקרית כמובן. כמה אתה מת מבפנים או עושה עוד דברים מעבר לזה זה תלוי אדם) או לאבד את זה בחוסר איזון משווע שבכל יום שעובר יותר קשה לצאת ממנו, עם לבד שהופך יותר בודד בכל יום. אבל כמו שאתה לומד לפסיכומטרי וכווווווולם מקבלים מעל 750? ככה גם עכשיו כוווווולם בגילי עושים אורגיות וחילופי זוגות וכל השיט הזה. ורק אני משעמם.
הזמן עובר לי מהר. מהר מדי אפילו. רק ממצמץ וכל משך הזמן שבין האימון שלי לראשון בבוקר להאפי האור במשרד בחמישי נעלם. זה לא מהר של איזה כיף לי אני נהנה, אלא מהר כאילו עלית על רכבת שאין לה איך לבלום. ומה שקשה לי עם זה, זה שאני מרגיש שאני לא מצליח להכפיף את הזמן למרותי ולעשות בו מה שאני מרוצה - בין אם זה לנצל ערב נורמלי לעצמי או להתקדם בקריירה בקצב שאני רוצה, שהוא כמובן יותר מהיר ממה שקורה כיום. זה (כבר) לא קידום או מעבר חברה בכזו קלות. בתקופה כזו צריך להגיד תודה על מה שיש ולהירגע.