כל מי שהתמודד עם מוות של אדם קרוב חולה או מבוגר בוודאי את מכיר את התהליך הזה.
השלב הראשון עם היוודע הבשורה על התהפכות שעון החול, אתה מנסה לשמור על אופטימיות. להגיד שהוא חזק, הוא יצא מזה, שזה בכלל משהו מינורי ושטויות.
השלב השני זו ההפנמה שלשם זה הולך. אתה מכיל את האירוע. מבין שזה עניין של זמן וזה בסדר.
בשלב השלישי והאחרון אתה כבר רוצה שהמוות יגיע. אתה לא מבין מה בנאדם שעוד רגע בן מאה צריך להיות תקוע בבית חולים מחובר למיליון צינורות ומכונות, מנסה (אפילו לא הוא מנסה, אלא ילדיו ככל הנראה) להערים על מה שהטבע היה נותן קאט לפני עשרים שנות לכל הפחות. הוא לא מסוגל פיזית לדבר איתך (וגם אם כן, על מה?), הסלידה האנושית ממצב זה של בני האדם מובילה לכך שאתה לא מסוגל פיזית לראות אותו, הביקורים בבית האבות או בבית החולים זה כמו קוץ בישבן, וגם על כל רגע שאתה לא מבקר אותו אתה מתחיל לאכול סרט על עצמך ולהתבאס שאתה לא שם.
אתה כבר מחכה לשיחת הטלפון או להודעה שתגיע ותבשר על המוות. האירוע שאתה הכי מחכה אליו זו ההלוויה שלו. אתה מחכה לצאת מבית העלמין בתחושת ההקלה הריקנית הזו.
אמא של מישהו שהיינו סוג של חברים בתיכון (מדבר על לפני יותר מ20 שנה, כן?) נפטרה. למעט איזו הודעה מקרית לכאורה שהוא שלח לי ב2016 וקשקשנו קצת על כלום ושום דבר, לא באמת דיברנו מאז הצבא. הוא היה ילד טעות/פוקס/שכחתי גלולה של שהיה צעיר מאחיו הגדולים באיזה 15 שנה, אז לפי המחשבון שלי כנראה לא היה מדובר על איזשהו ארוע טראגי או בלתי צפוי.
בכל אופן התלבטתי ביני לבין עצמי אם לנסוע לשבעה, ומה שקרה זה שבעיקר עלו לי בראש מיליון תירוצים למה לא: אני כועס ומאוכזב ממנו, זה רחוק, יש לי מלא עומס בעבודה, לא יודע כמה זה יעשה לי טוב לפגוש שם אנשים מהעבר, לא רוצה להפיל על האשה את שני הילדים וכמובן איום הטילים מאיראן, חיזבאללה, הח׳ותים וכל העולם ואשתו. אולי אם היה גר יותר קרוב תכלס הייתי נוסע.
הבעיה המרכזית שלי בחיים זה שמשעמם לי. אני מרגיש שאני לא עושה כלום מלבד לעבוד, לטפל בילדים ולדחוף איזה כמה אימוני חדר כושר בשבוע בתור הדבר היחידי שאיכשהו משאיר אותי שפוי ונותן לי הרגשה טובה. חוץ מזה כמעט וכלום, נאדה. בקושי מצליח לקבוע משהו עם החברים שעוד איכשהו נשארו. חיי מין גם נעלמו. האשה פשוט לא בעניין ובמקרה הטוב עושה טובה שהיא עושה לי ביד מדי פעם לבקשתי (שזה כבר הפך יותר ל"אני מאונן מולה ומבקש שתלחץ לי על הביצים"). אומר שאני אפתח את הנושא אבל בעיקר מתרץ לעצמי למה לא או למה לדחות את זה - לחכות שהוא יפסיק לינוק, לחכות שיגמר אוגוסט, לחכות שיישן לילה שלם כמו שצריך וכו' וכו'. לדבר על פתיחת הקשר זה משהו שבאמת אין לי זמן או אנרגיה כעת להכיל, גם להעלות את זה מולה וגם לתפעל את זה. וגם בגידות אין לי יותר מדי כח או סבלנות לתפעל, למרות שבאופן די הזוי, כל האקשן והדריכות הזו כנראה תעשה לי טוב בצורה מעוותת כלשהי.
בעבר גם אם היה משעמם, אז לפחות היה את עניין הסיפוק. התרגלתי בשנים האחרונות להרגיש באיזו עליה מסוימת, גם אם מתונה, ואני הרבה זמן לא מרגיש משהו כזה. פשוט מישור. אני מתגעגע לתקופות היותר סוערות בחיי (ראה ערך הפוסט הקודם על הפנטזיות שהוגשמו) שבין היתר נבעו מסוג מסוים של בלאגן שהיה לי בחיים. ומה רבים מאיתנו (כולל אני כמובן) רוצים ועושים? מכוונים לאיזשהו שקט תעשייתי מסוים, למזער את המשקל של הבלאגן בשביל השקט הנפשי שייתן לנו יכולת להתפקס יותר טוב על החיים שלנו. אבל אני משקיע בשקט הזה וכלום לא זז.
אני מרגיש לגמרי מחוץ לתמונה. אני הולך ברחוב ולא מזהה מחצית מהרכבים הסינים החדשים שעל הכביש. תל אביב כאילו פלטה אותי, ואני רואה שמות של ברים ומקומות חדשים בעיר ואין לי מושג מה ואיפה הם נמצאים. כל הזמרים הכי מושמעים והסלבס החדשים, כנראה שאם הם יעברו מולי ברחוב, לא רק שלא אזהה, אלא גם לא אדע שקיים בנאדם כזה בכלל שאני לכאורה אמור להכיר. לפני כמה שנים הייתי מתגאה באאוט הזה - "אני שומע את הזבל הזה שיש ברדיו? נראה לכם?", היום אני קצת מתבאס על זה.