זה יישמע קצת מוזר, אבל יש בי מעין קנאה מסוימת לאנשים עם סיפור קשה ואולי אפילו טראגי. חרדים לשעבר, מהגרים, אפילו ילדים שנאלצו לעבור בית ספר. כאלו שיכולים למחוק את האני הישן שלהם במחי יד, במקום להישאר בביצה ובסחלה שהם הגיעו ממנו.
יש מערכות יחסים ארוכות ומורכבות כמו עם בני משפחה, חברי ילדות ואפילו בני או בנות זוג. האם ההיסטוריה איתם היא רק טובה? שמא רק רעה? כנראה שהאנשים שעשו לי הכי טוב במצטבר הם גם אלו שעשו לי הכי רע בנקודות מסוימות. לפעמים אני מת לחתוך. למשל אחרי עוד שיחה עם אמירה מטומטמת של אחד ההורים שלי, בא לי להיות הטינאייג'ר הזועם הזה שחוטף סיבוב על ההורים שלו וצועק עליהם שהוא לא בא לארוחת החג ומעדיף לראות טלוויזיה עם מנה חמה או פיצה. אבל אני עוד רגע בן 40 עם שני ילדים.
באחד מאותם ימים שמרגישים כמו אם כל הבינוניות, שאלתי בזמנו את הפסיכולוג לגבי מתי "צריך" להתגרש. הוא כדרכו בקודש (וכנראה גם כיאה לאתיקה המקצועית שלו) אמר משהו אמורפי שכנראה ניתן לסכם אותו כ"כשמרגיש יותר רע מטוב". יש לי חבר שהתגרש (הכרתי אותו רק לאחר מכן, אז מן הסתם לא הכרתי את גרושתו), אבל מהסיפורים שלו נשמע שבעיקר היו שם ריבים על כל שטות ושהוא ישן יותר על הספה בסלון מאשר איתה במיטה. עכשיו אני רחוק מאד משם, כן? אבל לפעמים בעצבים שלי או בחוסר סיפוק הרגעי, או בקנאה והתסכול ממה שאני קורא וחווה ברשת (כמו שלומדים לפסיכומטרי וכל העולם ואשתו מקבלים הרי 750 בלי מאמץ ובלי קורס) בא לי לפרק הכל ולנסות לארגן איזה כרטיס יציאה למה שאני לפעמים מתאר כבינוניות של החיים שלי - בעבודה, עם הילדים, חברים, זוגיות.
אני יוצא מאיזון מהר. אני אולי נראה כמו בחור חביב (רוצה להאמין בכל אופן) אבל אני מתעצבן ויוצא משלוותי מהר מאד. בדיעבד אני שם לב לזה שהרבה מההקנטות שקיבלתי בתור ילד ישבו בעיקר על זה. לא מדובר ממשהו ששונה או פוגעני יותר משטויות של ילדים בתיכון. אבל במקרה שלי היו יכולים להגיד לי משהו שהיה עובר מתחת לראדר אצל כל כך הרבה אנשים, ואותי זה לחלוטין הוציא משלוותי. אז הייתי מאבד את זה לגמרי לפעמים.
האתגר האמיתי בחיים הללו זה לדעת לאזן בין דברים. זה כסף קטן להיות רק עובד מצטיין בעבודה, או רק בליין, או רק אבא מסור, או רק פריק של כושר ובריאות שדואג לעצמו. החכמה היא לדעת להצליח לשלב ולאזן בין כל אלו יחד. אז אני כאילו הולך על ביצים, ומנסה לאזן בין כל אלף ואחד האלמנטים בחיים שלי, גם אם אני מרגיש לעיתים שיש לי חוסרים או מחירים שאני משלם והם יקרים לי. אי אפשר בגיל, במצב ובסטטוס הזה לבוא ולהגיד פאק איט, אני הולך מפה. אין לזה צורה וזה לא מוביל אף אחד לשום מקום.
אני מבין את זה, אבל עדיין מתוסכל מהבינוניות ומהמיקרו-שיפורים שאם כבר מתרחשים בחיים שלי. הולך לבוא איזה בום של שיפור או עניין מתישהו?