בשליש האחרון של הצבא ואחרי השחרור לפני שטסתי הייתה לי תקופה של משהו כמו שנה וחצי שבה עבדתי בלילה. היום כנראה זה לא היה עובר לי בגרון (בטח מאז שהתחלתי להנות מהבקרים שלי) אבל אז זה בא לי בכיף - בצבא לא זיינו לי את השכל יותר מדי ובעבודה באזרחות קיבלתי משכורת לילה וגם לא זיינו לי את השכל יותר מדי. מה רע?
מאז שנהייתי הורה כאמור, כל מהות הלילות השתנתה ואפשר לומר שנהייתי קצת אדם של בוקר. התחלתי להעריך את הבקרים שלי כשהם שקטים ואלו מתועלים הרבה פעמים לאימונים שבאמת פותחים לי את היום בצורה טובה. הalone time שלי בלילה החל להתפוגג לו אט אט.
לפני כמה שבועות מצאתי את עצמי באיזה אירוע שתכלס נהנתי ממנו ואז חזרתי הביתה. הנסיעה של ה15-20 דקות סה"כ הייתה בכבישים מהירים עם תאורה מינימלית. זה היה חמישי בלילה אז תמיד יש את כל ההאוסים והמוזיקת מסיבות המזדיינת הזו שאין לי סבלנות אליה, אז התחלתי להעביר תחנות ברדיו וקצת לא מצאתי את עצמי. הטריגר המטופש הזה פתאום הכניס אותי לאיזה מיני לופ של לאכול סרט עם ועל עצמי, באיזושהו מיני אקו-סיסטים מבודד מגירויים. מצב שהיה לי נחמד מאד מלפני כמה שנים הפך להיות אירוע על התפר בין מאד לא נחמד לבין לא ניתן להכלה יותר.
אחד הדברים שנוספו לי עם השנים זו ציניות. במלחמה אפילו הייתה לכך קפיצת מדרגה - ראבק, כשהקיום שלי ושל היקרים בכלל לא מובן מאליו, למי יש זין לחשוב על מוזיקה או כדורגל? בכל אופן כשחושבים על זה, מלא מהיצירות (המוזיקליות לפחות) הגדולות שאנחנו מכירים זה איזה חבוב בן 20 וכלום שכתב מאטסרפיס על ההיא שלא רוצה אותו. והיה לי את המוד הזה בראש בזמנו. בחורה מסוימת שרציתי והיא לא רצתה אותי (פלוס עולם מדומיין עליה שבניתי אצלי בראש עליה כמובן) זה מה שהעסיק אותי בלילות של תחילת שנות העשרים שלי. עם כמה שזה נראה לי אז כמו עניין ברומו של עולם, היום זה נראה לי כמו האמאמא של החרטא. ועם כמה שסו קולד סבלתי מזה בזמנו בתוך בועה של לילות אפופים מלנכוליה, כיום זה נראה לי כמו זכרון רומנטי לילד שהייתי ושיכולתי להתמודד עם עצמי באחד על אחד.
ביום ההולדת האחרון קניתי לעצמי איזה משהו שרציתי (ויש אף שיגידו: שהייתי צריך) כבר תקופה. הוצאה של כמה מאות בודדות של שקלים סה"כ. נגררתי עם זה קצת תקופה מתוקף הקמצנות האובססיבית שלי שיכולה להפציע לה לעיתים ביחד עם איזושהי הסתכלות טיפה מבאסת על החיים של "איך מוצר מסוים הולך לעזור לי, כשהמאקרו כזה שיט והמיקרו כל כך זניח ושולי"?
אז כמו שמשתמע מהטקסט, בסוף ביצעתי את הרכישה וטפו טפו טפו מבסוט עליה. אני צריך להזכיר לעצמי לפעמים את הדברים הקטנים שעושים לי טוב ואת הדברים שעושים אותי מי שאני. אני נוטה לפעמים לשמור פרקטיקות לאורך זמן, חלקן אף מהתיכון בלי שום סיבה נראית לעין מלבד לשמר אותן. אני לא אוכל מקדונלדס כי הם הורסים את העולם (אבל שותה קולה, כן?) וממשיך ללכת לחוף הים ליד הדירה הישנה בתל אביב, כאילו אני יורד עם כפכפים מהבית ולא מסתובב לחפש חניה כמו מניאק. אלו הדברים הקטנים שמזכירים לי מי אני ומה אני.