איך אומרים שקלישאות הן קלישאות בגלל שהן נכונות? אז הקלישאה הזו שהזמן טס מהר. אם בבית ספר שיעור אחד היה יכול להרגיש כמו נצח, אז כאן כבר כמה שנים עוברות להן באהלן אהלן. לא מדבר אפילו על הימים והשבועות ובטח לא על הימים. בעבודה לפני זמן מה היה לי איזשהו משבר אישי ששקלתי לעזוב בגללו. משהו רגשי נטו. מפה לשם הצלחתי להכיל אותו ביני לבין עצמי והנה כבר עברו להן שנתיים או שלוש, מי זוכר בכלל. בסופו של יום אני אדם מאד שקול ומאד מחושב בהחלטות שלי ולא פועל מהלב לרוב.
ועם הזמן הזה שטס מהר וכל הדברים שיש לי על הראש אני מרגיש שאני מאבד את עצמי. בעבודה אני תיכף בכמות זמן שכבר מתחילה להוות חסרון. אני מרוויח סבבה ואפילו די נהנה ממנה חלק מהזמן, אבל עדיין מרגיש שאני לא יודע מה אני רוצה לעשות שאהיה גדול, וכל ביקור בלינקדין מכניס אותי לבלבלות ורצון להשתבלל עם עצמי מתחת לשמיכה.
בגיל 18 כתבתי איזה שיר שבמבט לאחור הוא נראה די מביך (כמו 95 אחוז ממה שאתה עושה בגיל הזה, לא מרגש לכשעצמו). בקריאה לאחור שלו יש בו משהו מאד פסיבי - אני צריך מישהו או משהו חיצוני ש"יגאל" אותי מההוויה המשעממת שלי ומהסו קולד סבל שיש לבחור בן 18 מי יישמע. אז עם הזמן התחלתי לפצות על החסר ולעשות סולו יותר ויותר דברים שאנשים אחרים היו כנראה לא עושים אלמלא היו להם שותפים לכך. אבל זה גם יכול להחזיק עד רמה מסוימת.
וכמו אחד הפוסטים האחרונים שכתבתי - נמאס לי להיות היחידי שמוביל. מרגיז אותי שכל פעם שאני שואל את האשה מה בא לה שאבשל שישי בערב, היא עונה לי תמיד "מה שבא לך". אני פשוט לא יכול לקחת על הכתפיים שלי כל כך הרבה. אחדד: יכול פיזית, אבל לא רגשית.
כבר מתחיל להימאס לי מהעייפות הזו שלה, והפסיביות הזו ו"האין לי כח" ו"אני גמורה" שאני שומע ממנה על בסיס יומי. לא מתיימר להבין ראש של אשה (אפשר להתחיל במשימה פשוטה יותר כמו לכונן שלום עולמי למשל), אבל אין לך איזה רגע לנחמה שבו את חושבת לעצמך שבא לא שיזיינו לך את הצורה? או להשתכר עד שאת גמורה?
אני כדור אש בוער של מיניות, של אנרגיה, של אינטלקט ושל חיות, שאין לי את השותפים והסביבה המתאימה המתאימה להוציא את זה שם ואיתם. אז תמיד יש את המחשבה הזו שאולי עשיתי אי אילו פניות לא נכונות במהלך הדרך שהובילו אותי לזה, או שמא עשיתי הכל כשורה וזה פשוט טבעם של אנשים כמוני, לא להיות אף פעם מרוצים.
אני מרגיש שיש לי איזשהו עולם תוכן פנימי שהוא כל כך נישתי והזוי לפעמים, שאני אפילו לא יודע כיצד לתווך אותו לעולם. נכון מאחד הפוסטים הקודמים? אני זוכר שהשמעתי לה את שלי של אלג'יר שממש העיף אותי באוויר, והיא עם העשור מעלי בגיל באה כזה: "אוקי שיר נחמד, ומה?".
כשגרתי שם יצאתי עם המוסלמית, סטודנטית צעירה וחביבה בתחילת שנות ה20 לחייה (ואני בגיל 27 בערך). לא באמת היינו זוג, אבל בגדול הזדיינו וגם היינו עושים דברים שהם לא רק להזדיין. Friends with benefits? לא משנה. בכל אופן הרגיש לי שהייתי מעין "אח גדול" שלה שחלקנו נושאי עניין משותפים (למשל מוזיקה. חשבתי על זה שאילו הייתי פוגש אותה בגיל 18, ייתכן שזה בלבד היה מגדיר אותה כבת הזוג המושלמת עבורי) וחדוות נעורים שיחד עם אינסטינקט הריצוי שלה שהתאים בול לאקטיביות שלי, הפך אותה לפרטנרית נהדרת להרבה דברים גם מחוץ לחדר המיטות. צריך פונקציה דומה בחיים שלי.