תמיד הגדרתי את עצמי כאדם סופר מחושב שפועל מהראש ולא מהרגש, ואפילו מתגאה בזה. מצחיק אותי למשל האנשים האלה במרקטפלייס שקונים מוצר פנאי יקר בהחלטה רגעית, ואז מוכרים אותו כמו חדש לאחר חודש. מצד שני בא לי מהצד השני בא לי לפעמים להיות אמוציונלי כמו איזה כדורגלן איטלקי אמוציונלי או כוכב רוק בגמילה, אבל אז השכל נכנס לתמונה. נכון שיש לי את הפעמים הללו שבאה לי הג׳ננה ואני יכול לאבד את זה מעצבים, אבל זה באמת באג ולא פיצ׳ר.
גם בהרבה מהפוסטים האחרונים וגם מחוצה להם, אני מתעסק לא מעט במתח בין המטלות הפורמליות והלא פורמליות שיש לי כאדם בוגר, לבין היצרים הקמאיים שקיימים אצלי, שמזכירים לי לעיתים שאני חי. בגנות אותם יצרים קמאיים אגב, יש לי סיפור משעשע: כעבור מספר חודשים ומשכורות בעבודה של גדולים (עם שכר סביר לשעתו והוצאות מחייה קמצניים), רציתי לפנק את עצמי בגיטרה חדשה. היה דגם מסוים שרציתי לקנות שזכור לי ואפילו קצת פנטזתי עליו מאז הצבא, ואמרתי שנגשים את החלום. בבואי לרכוש ניגנתי על מספר גיטרות מהדגם המדובר, ווואלה לא התחבר לי. בטח לא בשביל הכמה אלפיות טובות שרצו אליה. אצל אחד האנשים שהציע את הגיטרה למכירה היו עוד מספר גיטרות. קשקשנו קצת וניגנתי גם עליהן, ולפתע נדלקתי על דגם אחר בסגנון שונה לגמרי. לונג סטורי שורט, עברתי לסגנון הזה ומאז הכלי משרת אותי בנאמנה. זה קצת כמו אינטואיציה. זה שזה שם לא אומר שזה נכון. זה בעיקר אומר שמסיבות א. ב. ג. הייתה לי מחשבה מסוימת שנבעה מתנאים מסוים שהיו (אולי) נכונים בזמן מסוים וכנראה זהו.
אחד מהדברים הראשונים שהתפתחו אצלי מאז שהתחלתי לעבוד בעבודה מכניסה של גדולים (מלבד היכולת כמובן להסתכל על עצמי במראה בלי לרצות למות) זה להכניס עוגנים בחיים: מעין איים קבועים של יציבות שמטרתם לסדר לי את הלו"ז ולפנות לעצמי מקום במוח בסידור השבוע שלי - במשבצת זמן של יום:שעה כך וכך הולכים להתאמן, במשבצת יום:שעה אחרת נפגשים עם חברים וכו'. בשלב מסוים הרגשתי שזה מתחיל כבר לנהל אותי. אולי גם עכשיו הם מנהלים אותי ודורסים את המחשבות שיכולות לעשות לי טוב?
הרגשתי צורך עז לצאת להתאוורר בתל אביב יום למחרת אחרי עוד ריב מטופש עם האשה יום קודם על השינה של הילדים - האם אני מתחיל את ההתארגנויות לשינה רבע שעה לפה או לשם (זה לא רבע שעה, זה חצי שעה! וכן זה משנה, כי אז הם יהיה עייפים מחר ויצרחו לך [ספוילר: הם לא]). כמה אפשר להתעסק בזה ריבונו של עולם? נסעתי לבר הקבוע שלי ושל חברה (פאן פאקט: היא הייתה האורחת היחידה אצלי בחתונה ששכבתי איתה. להוציא כמובן חבר טוב שהשתתפנו יחד באירועים קבוצתיים) והייתי חייב לראות קצת אנשים חיים. לא רק נושמים ומתקיימים, אלא ממש חיים, vivid, עם תשוקה ויצר. איך הפרסומת של אלפא רומיאו? זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי.
עליתי לאוטו ורציתי להפליג קצת במוזיקה שאני לא שומע הרבה ממנה (אולי אני צריך יותר) עם המחשבות שלי ועם עצמי. הייתי צריך את זה אחרי כל סך הגירויים הרעים והשיט שאני צריך לעכל מדי יום. לך תעשה את זה אבל שכל אידיוט שני חותך אותך או מתפרץ לך לנתיב. מתי תעבור לי מהראש הפנטזיה הזו של נהיגה בלילה = להירגע באופן מדיטטיבי?