מיומנה של נשלטת

[]

מרוב מילים, כבר אין לה מה לומר.
עכשיו השקט שוב עוטף אותה.
היא כבר מספר חודשים מנסה לבכות והדמעות אינן זולגות, אך הכאב קשה מנשוא.

יולי 2008.
הוא השתמש בגופה, סיפק את צרכיו המיניים, הביט בעיניה ואמר לה "מתוקה, אני עייף, ליל מנוחה".
היא לא הספיקה לפצות פיה, רק הביטה בו, קפואה ועירומה.
היא יכלה להביט בו שעות ארוכות. הביטה בו כשם שמביטים ביצירת הבריאה.
המספריים החדות היו מונחות שם, ממש בצידי מיטתם.
המבטים חלפו בין פניו הרכות לבין הלהבות החדות. ומוחה נע ונד במחשבותיו.
פניה היו קפואות ומקובעות כפסל מלאך עצוב.
לפתע חשה זרמים בכל גופה. חום הציף את פניה העצובות.
הוא ישן שם לצידה.
היא הושיטה את ידה בחושך לעבר להבות המספריים המנצנצות בחושך אל מול שברי האור שחדרו דרך תריסי החדר.
גופה החשוף היה מוכן ומזומן לזממיה.
היא ביצעה חתך עמוק לאורך זרועה השמאלית.
דמה הסמיך החל לזרום. ראשה המסוחרר הורה לה לבצע חתכים נוספים.
כך החלה לפצוע את ידה לעומק הורידים הבולטים, בעוד עיניה לא פוסקות מלהביט בו.
והיא, שקטה מתמיד, מדממת, ורק עיניה הבוהקות מביעות רגש עז.
כל מיטתם הייתה מגואלת בדמה.
היא כבר איבדה מרבית מדמה, החלה נחלשת, עיניה נעצמות כנגדו, והיא חשה עטופה ברוך שלא חשה קודם לכן.
כעבור מספר דקות ספורות, הוא התעורר, כאילו יכל לחוש אותה מתוך שנתו.
התעורר, וכנגד עיניו, גופת אהובתו שרועה לצידו, ודם מכסה את כל ידה ונוטף לכל עבר.
הוא טלטל אותה במהירות, ניסה להעיר אותה, היא כבר חלשה מתמיד יכלה לפקוח מעט את עיניה, לראות את פניו המבוהלות, המבקשות אותה יותר מתמיד.
הוא סחב אותה על זרועותיו לעבר בית החולים, מבקש עזרה מכל העובר ושב.
החזיק את ידה, התחנן אליה שתשוב אליו.
אמר לה לראשונה שהוא אוהב אותה.
היא הרגישה אותו, הרגישה שעוד לא הגיעה זמנה.
יולי 2008.

כעבור התאוששות, מצאה עצמה בין ארבע קירות, מצלמת מעקב מעליה, קשורה למיטה זרה.
כך בילתה מספר חודשים בבית החולים הפסיכיאטרי.
הוא לא ביקר אותה. כאילו שלא הייתה קיימת עבורו.
היא רק יכלה לשחזר שוב ושוב בדמיונותיה אותו במיטת בית החולים, אומר לה את שרצתה כל כך,
"אני אוהב אותך".