סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

TooT מהלב

כאב ועונג הם שני קצוות קשת המטוטלת.
כפי שהיא נעה אל טווח הכאב,
כך היא תנוע במידה שווה אל טווח העונג.
לפני 15 שנים. 11 במאי 2009 בשעה 16:30

אני: אז מה, ל"ג בעומר ולא אספת קרשים?
היא (בתי בת ה- 15): נראה לך? ... יש שרות עצים לל"ג בעומר.
אני: מה זה אומר?
היא:פשוט, שילמנו ומגיעה משאית עם מלא עצים לכל הלילה פורקת אותה במקום שאנחנו מבקשים וזהו.

אתם מאמינים לזה או שאני מטורללת?


לפני 16 שנים. 22 במרץ 2008 בשעה 23:53

עכשיו כשאת איננה את הרבה במחשבותיי.
כמו בחודשים, בשבועות, בימים, השעות והשניות האחרונים שלך.
את ידעת ותמיד אמרת לכולנו שאת תמותי צעירה. עוד כשהיינו ילדות.

אבל לא האמנתי לך גם כשהחזקת את פיסת הנייר הכתובה בכתב רהוט ומנוסח היטב שאמר שאינך מסכימה להחייאה גם כשרמת החמצן בדם שלך הלכה וירדה, היית מטושטשת לחלוטין ועדיין סרבת להחייאה, גם אז לא האמנתי שאת באמת רוצה למות. הרגשתי חזק כל כך את הרצון שלך לחיות או את הפחד למות. את העקשנית הכי גדולה שהכרתי אבל כבר לא התווכחת עם אף אחד אפילו פעם אחת במהלך כל השבועות האחרונים בכל מה שקשור בלשרוד בכוחות עצמך עם מסכת החמצן שלך, התרופות שעל אף שהיית כל כך מטושטשת זכרת את כל התרופות שעלייך ליטול ועם המסך של אחוזי סטורציה שעקבת אחריו כל היום. עשית כל מה שהורו לך רק שלא ירדימו ויחברו אותך למכונת הנשמה וכל החרא הזה.

ידעתי שאת רוצה עוד לחיות כשאת יודעת שאת עומדת בכל יום למות. בכל רגע.
זה קשה מנשוא.

את... אפשר היה לעשות סרט על חייך ועל הסודות שלך. זה כמעט מגוחך. כמו בסרטים רק אחרי שעמדת בהבטחה מסויימת ואחרי ששחררת את הסוד שבער בתוכך הלכת. השארת אותו כל כך מבולבל וכואב, הוא לא אמר כלום אבל מהשאלות שלו ידעתי שעכשיו גם הוא יודע. עכשיו הוא באיזה ישיבה מפנה את כל השאלות וכל הבילבולים לאלוהים בדמות לובשי זקנים.

ליד הקבר שלך בכיתי לא רק כי מתת ואת איננה, עוד יותר בכיתי על חייך.
הם היו רווים ביותר כאב ממה שיכול הגוף הקטן שלך להכיל ואת הקאת אותו על כל מי שהיה בקרבתך אם לא שככת את הכאבים בדרכך.

מזמן, כשהייתי ילדה קטנה הערצתי אותך. היית אמיצה ומרדנית ועקשנית ושום דבר לא עצר אותך. היית גם יפה וממך לא הייתי צריכה להסתיר כלום. את גוננת עלי וכיסית על פשעי הילדות הקטנים שלי. איתך עישנתי את הסיגריה הראשונה שלי.
קראתי את כל היומנים שלך וידעתי עלייך הכל למרות שניסית להסתיר את כל הסודות שלך מכולם. תמיד היו לך סודות.
בטח יש לה כאלה שקבורים איתה.
מאז שבגרתי והשתניתי וגם את בגרת אבל לא השתנית אף פעם ורק הכאב שבך גדל - אז כבר חשבתי עלייך פחות ורק כי את שזורה בזכרונות שלי לאורך כל ילדותי וחיי.

היית כל כך נוחה להדחקה.
עכשיו כבר אי אפשר ולא צריך.

לפני 17 שנים. 13 באוקטובר 2007 בשעה 11:52

כבר שנתיים או שלוש שכאב הפך ללא חביב עלי. הגוף נרתע ולא מקבל.
פטרוניוס משתמש בכאב כאמצעי ענישה בכדי להביא אותי למקום שלי.
אתמול, יום שישי, אחרי שבוע מטורף , אני כבר לא ממש עייפה אבל רוצה עוד לישון. לתת לראש לנוח מכל המראות בבית החולים, ומהנורא מכל לראות אישה צעירה נלחמת על כל נשימה ולהילחם יחד איתה על על עוד אחוז בסטורציה, על עוד לגימה, על עוד ביס.

סוף סוף יום שישי, שנינו עד מאוחר במיטה ואני שחשה שהמשטר הפטרוניוסי התרופף מעט, נובחת עליך כשאתה מבקש שאקום להכין קפה. ושניה אחר כך אני יודעת שמתחתי את הגבול עד קצהו.
כשאני קמה ומביאה קפה, אתה מורה לי לסגור את הדלת ואז הקין ביד שלך.
אני שונאת קין, הכאב שלו בלתי נסבל עבורי.
אני אוחזת את הקרסוליים שלי, כשאתה חג מסביבי. מכה ראשונה. לא לזוז, ואז מכה שניה ושלישית. זה כואב.
אני חשה שלא תוותר לי עכשיו. למרות כל מה שקורה וזה טוב לי באופן מפתיע.
אני צריכה להיענש, לחוש כאב, ובעיקר לחזור למקומי מולך.
בסוף, כשאני כפופה ואוחזת את הקרסוליים ואתה מכה בי עם הקיין את המכות האחרונות אני מסתכלת על הטיפות הנוזלות במורד הירכיים שלי ותוהה האם זו זיעה או מיצי כוס 😄

טוב לי במקום הזה
וטוב לי כשאתה לא מוותר לי.

לפני 17 שנים. 13 באוגוסט 2007 בשעה 12:32

מאז שהלכת התחושה הזו המשיכה ללוות אותי כמה שעות.
ניסיתי אפילו להחזיק בה, לא לאבד מעוצמת ההשפלה שחשתי כשיצאת.
חשבתי הרבה על איך יכולת לעזוב אותי ככה, במצב הזה, בלי להסתכל לשניה לאחור.
דמעות.
תוך כדי עבודה היא התפוגגה מעט תחושת ההשפלה הצורבת הזו ואני נלחמתי להישאר שם במקום הזה.
לא לברוח.
להישאר בדיוק שם.

אני שואלת את עצמי אם אני מצטערת - אני משערת שכן אבל יותר מכל תחושה אחרת התעוררתי מבוהלת וניסיתי לשווא לתקן...
אני לא יכולה שלא לחשוב עד כמה זה דומה לפעם.
לפעם שלפני 15 שנים. 10 שנים. 7 שנים.
המעידות האלה, הויתורים האלה לעצמי שאחר כך מילאו אותי בצער.
כשנכנסתי לכאן בבוקר לאחר שהלכת גיליתי הודעה ממך. מחנק.
אני כל כך שמחה שאתה לא מוותר לי ויחד עם זה אני נחנקת וכמו נאבקת לנשום אויר משל עצמי ולא רק את האוויר שאתה מספק לי.
ידעתי שתחזור רק בערב ופתאום כששמעתי את צליל המנוע של הרכב שלך משהו פרפר בי ונדרך.

לקום בבוקר לפניו.
להיתקלח.
ללבוש בגדים יפים וחיוך יפה.
לא לשכוח חיוך.
להכין לו קפה.
להביא את הקפה לחדר.
להעיר אותו בצורה נעימה.
לחייך.
להביא את הדיקנטר שהוא משתין לתוכו.
לחכות.
שהחיוך לא ירד.


ללמוד לשרת.
קשה.
אני צריכה אויר.

לפני 17 שנים. 6 באוגוסט 2007 בשעה 21:39

אם היתה לי רשימת גבולות, היא היתה כזו:

יריקות לתוך האוזן- התגלה לי ממש לאחרונה, למען האמת לפני דקות אחדות. זה פשוט נורא.
זה נוזל לתוך האוזן וגורם לי לרצות לצעוק מתיסכול ועצבים.
אהה ... ועוד לדרוש ממני לבקש את זה. רוע לב.

קשירות - גם משהו שגיליתי ממש לאחרונה. לפני כן ראיתי בזה פעילות משמימה ומרדימה.
מסתבר שכשקושרים אותי זה גורם לי לבכות בכי מר.

לרקוד לפני האדון שלי או מיופיי כוחו.

לאסור עליי לעשן.

לפני 17 שנים. 2 באוגוסט 2007 בשעה 13:29

קניתי לך כרטיס ללונה פארק עם כל הליצנים,
לחשוב שהחיים טובים בסך הכל.
קניתי לך כרטיס אבל אמרת אנחנו נכנסים
אם אתה מבטיח...
אז הבטחתי לך, לאהוב אותך, בכל המקומות.

איש המוות כבר גסס מהנפילה של האופנוע,
וליוו אותו אותו בסך כל האנשים,
איך בכית, את לא הכרת אותו ממש,
וברמקולים שמענו שיר:
איש המוות, איש המוות על אופנוע,
הוא עזב את, הוא עזב את החיים,
איש המוות, איש המוות על אופנוע,
ואני הבטחתי לך לאהוב אותך.

קניתי לך כרטיס לרכבת השדים
עם כל המיואשים, שחושבים שהחיים הם
מן טיול כזה מוצלח ללונה פארק.
קניתי לך כרטיס למראות ההפוכות,
היינו מכוערים, היינו הפוכים,
אבל הבטחתי לך לאהוב אותך בכל המקומות.

כן קניתי לך כרטיס ללונה פארק,
עם כל האנשים שבאים לחגוג,
לקחת ממגבלות חופשה, לשחק מין חג,
הרי יום אחד בהיר יצלצל הגונג.

קניתי לך כרטיס, אבל אמרת,
אם אתה מבטיח לי לעד.
אז הבטחתי לך, לאהוב אותך,
כן הבטחתי לך, בכל המקומות.


הקשבתי לשיר הזה בזמן נסיעה ארוכה וחייכתי איך פתאום הוא מקבל משמעויות אחרות ובדסמיות משהו 😄

לונה פארק.

לפני 17 שנים. 1 באוגוסט 2007 בשעה 12:08

אני לא פה מאתמול וזה לא בא לי בקלות וגם לא בטבעיות.
אני חורקת מבפנים ומתאמצת לא להראות כמה אני חנוקה בד בבד לאושר שזה גורם לי.
ואז מצטבר לי בתוך הבטן כדור שהולך וגדל ובמקביל למינונים שאתה נותן לי גדלים
אני מסתובבת כבר ימים ארוכים עם טאכיקרדיה שהולך וגובר ואתמול התפרקתי או התפוצצתי והתגובה שלך להיתפוצצות הזו שלי הכאיבה לי בעיקר כי ראיתי כמה זה כואב לך שאני אומרת שאולי לא נוכל לעולם.
כמה זה מפחיד.

לפני 17 שנים. 30 ביולי 2007 בשעה 19:15

הייתי נותנת הרבה בכדי להיות זבוב קטן על הקיר עכשיו.

או על הריצפה.

לפני 17 שנים. 25 ביולי 2007 בשעה 10:27

הוא צודק.
אני צריכה ללמוד לשתוק.
לבלוע את המילים פנימה.
והמילים שיוצאות החוצה, יוצרות מעיין נשורת השוקעת בנינו ע"ג הנשורת שהצטברה כבר.
לבלוע. לספוג. ללמוד את זה.
ללמוד להיתמודד עם הדברים שהוא אומר לי בתוכי. פנימה. לא החוצה.
פעם הייתי טובה בזה. כמעט ולא היה אפשר לדעת מה אני מרגישה או חושבת. זה היה מזמן. הייתי ילדה.
ילדה שכנראה רק העיניים דיברו. קשה להסתיר או לשקר עם העיניים.
אז לא ידעתי מה עושים עם הדברים שהופנמו.
היום אני אדע. צריכה לדעת.

אולי בכלל אני פוחדת.
זה לא שהדברים שאני אומרת או מתווכחת עליהם עקרוניים עד כדי כך והרי אני אוהבת אותו כל כך ורוצה לתת לו את כל הטוב שבי.
אולי זה באמת רק כי אני פוחדת.
תוך כדי כתיבה אני מבינה.
פחד לשנות צורה.
עשיתי את זה בעבר, שיניתי צורה.
ועדיין, פחד ממה יקרה לי.
לנו.
הבטן כואבת לי.

לפני 17 שנים. 24 ביולי 2007 בשעה 11:30

הבטן.