TooT מהלב

שאלתי את עצמי היום מה אני בכלל עושה כאן?
מה יש לי פה ?
אני לא מרגישה שייכת לכאן היום,בכלל יש לי קושי בלהרגיש שייכת .אולי אני בכלל צריכה סאב שכשאני אגיד לו לבוא הוא יבוא וכשאגיד לו ללכת הוא ילך או אולי לזחול עד אלי. הבעיה שלהיות שולטת לא עושה לי כלום בבטן וזה נראה לי הכי קל בעולם, בשבילי.
אחד מהדברים שמשכו אותי לרצות להיות שפחה זה שזה קשה ,כל כך קשה ,כמו אימוני טירונות מפרכים לנפש ובכל פעם שאני מוותרת ומתנהגת כמו נשלטת טובה בא לי לתת לעצמי צל"ש... אבל היום הבטתי בכל ממבט מרוחק ושאלתי את עצמי מה לעזאזל את עושה פה?

בדידות היא לא מצב ,היא אופי,הבדידות שלי יכולה להתקיים מבחינתי גם בחברת אנשים .רוב האנשים מתלוננים על בדידות ואני מאוד מזדהה אבל קירבה ואינטימיות תמיד גרמו לי לחוסר שקט,בילבול ובעיקר פחד. אני מסוגלת לשרוד בבדידות הרבה יותר טוב מאשר בלעדיה .זה לא טוב, ככה לפחות אומרים אז אני עובדת על עצמי בכדי לא לנתק או לקלקל מצבים של קירבה .נדהמתי לגלות השבוע שכל הזמן אנשים מתחלפים בחיים שלי ,ניסיתי למצוא אנשים מלפני 6 או 7 שנים למשל, שעדיין בחיים שלי חוץ ממשפחה קרובה ואין .חשבתי מה זה אומר עלי וכמה זה פתאום נראה לי נורא ופתטי לחיות ככה .אני אדם חם ,אני לא כזו בכלל כמו שהעובדות מראות לי . עמוק בנשמה שלי אני רוצה לפחות אדם אחד שיכיר אותי, את מי שאני באמת.

ש לי חיוכים
שיכסו על כל הצלקות-
אני לא אחייך
כי מאסתי במסכות

יש לי שקרים
שיסתירו אמיתות מבישות-
אני לא אשקר
כי טובה לי האמת על כל כאבה

יש לי דרך ישנה
למות בעודני חיה-
בעקשנות אני אחיה
יום אחר יום.

יותר מפעם כמעט הלכתי ממך,אפילו שקלתי אם אעלם לך סתם כך או אולי אגיד לך שאני פשוט הולכת בלי הסברים .למה ?ככה . יודעת שהוא לא היה שואל וגם אם היה לא הייתי עונה ,לא שאני יודעת מהי באמת הסיבה אני רק מרגישה שמשהו דוחק בי מבפנים, צובט ,מכניס בי מרפקים בצלעות , כמו ילד רע .אתמול כמעט והתפתתי לספר לך על כל אותן הפעמים בהן הייתי קרובה להיכנע ולברוח לצדדים כי כל כך קשה לי ככה באמצע בין שמיים לארץ ובלי שום אחיזה בשום דבר.אני רוצה אותך ,רוצה מאוד ,רוצה להגיד לך שאני אוהבת וכל מה שאני מסוגלת זה לגעת בך ולקוות שהידיים שלי והשפתיים מעבירות את מה שקשה לי להגיד במילים והנה עוד יום עבר , עוד יום שוויתרתי על הרצונות שלי ממך וקבלתי את רצונך עוד יום שאהבתי אותך ככה בשקט ובדרך שלי.

ההוא שנע בין אמון לספק ,בין אמונה לפחד ,לפעמים הוא מחפש סיבה להתכנס בשריונו המוכר כי ברור לו כפי שברור לי שכשהוא סגור הוא לא יפצע ,הוא גם יודע שהוא לא יזכה בתוך שריונו לחוש חום רכות או אהבה ,הוא לא טיפש הלב ,
גם כשהוא כבר מקשיב לפצעי הילדות והעבר, הוא יודע מה הוא מפסיד יודע מה הוא מפספס,הוא צריך את הרוח שתיתן בו את האומץ להיפתח כי לבד אין לו אומץ. סערות גורמות לכך שהעצים יעמיקו את שורשיהם אז ממה אתה פוחד לב שלי?