לפני 20 שנים. 1 באוקטובר 2004 בשעה 23:40
פעם הייתי מוכנה למכור את נישמתי עבור מי שאהבתי וכשאהבתי זה תמיד היה יותר מידי....יש דבר כזה?
הגברים ,בעבר הרחוק שלי, לא היו מהסוג החזק,הם היו נזקקים ,חלשים ,כאלה שחיפשו על מי להישען ,מישהי שתיקח אחריות עליהם ועל הבעיות שלהם,מישהי שתילחם את המלחמות שלהם ,מישהי שיוכלו לקחת ממנה כל מה שאפשר ויפגעו בה והיא תבין ותסלח ולא תעזוב.
כמו כלב נאמן מה שלא יקרה הוא ישאר נאמן.
הפעמים שבהם בגדו באמון שלי,שהפנו לי גב הפכו אותי לאישה אחרת .יום אחד קמתי ונשבעתי שמהיום והלאה אהבה שכזו רק לעצמי ולבנות שלי ושיותר לעולם ,לעולם לא אתן את עצמי.
לעולם לא אתן לאף אחד לנצל אותי ,להשפיל אותי ולפגוע בי.
פה ושם היו קשרים פה ושם אפילו מישהו הצליח לסדוק את השריון שלי אבל בכל המקרים זה הסתיים בזה
שאני חוזרת לשריון שלי ואת אלו מהסוג המוכר לי העפתי בלי לחשוב פעמיים לחפש מישהי אחרת שתטפל בהם.אז מצד אחד לא בנויה לסטוצים מצד שני מפחדת לפתוח את עצמך וככל שעובר הזמן זה קשה יותר,ובמובן מסויים את צופה בחיים ממרחק. לפעמים מראה של זוגות מעורר בי געגוע למשהו ,למישהו אבל זה נדחק פנימה. האמנתי שיש לי את היכולת לספק לעצמי את כל מה שאני צריכה.למדתי לסמוך רק על עצמי,להאמין רק בעצמי. האמת היא שגיליתי שאני עושה את זה מצויין : )
אבל גיליתי עוד משהו .....גיליתי שטיפסתי על עץ גבוה מידי ,לא קל לגלות דבר כזה ,הגעת כבר למצב שבו את באמת רוצה אבל את כבר לא ממש זוכרת איך ואת מתה מפחד. הירידה מהעץ הזה היתה קשה מאוד.הרגליים רעדו לי ,ולא פעם התפתתי לעלות לצמרת העץ .
האדון הראשון שלי, איש יקר לי מאוד הוא זה שנתן לי אומץ לרדת מהעץ הזה והוא זה שאמר בהקשר אלי משהו נכון מאוד:
להאמין לא קל
לתת עוד יותר קשה
לקבל זה לפעמים קרב החיים .
