מעבר לכאבי הבטן שהתעוררתי אליהם הבוקר,
התעוררתי למלא תחושות.
מתגעגע לחיבוקים,
מתגעגע לאנשים,
מתגעגע למסיבות לראות אנשים מחייכים,
מתגעגע לראות את כולם רוקדים נהנים, לראות את החיבוקים , את האהבה הזאת.
עם הזמן שעובר, כבר לא משנה לי מה יקרה רק שיהיה שקט שנחזור אולי נתפתח מזה נלמד.
הכל זה שיעור לעולם כולו ליקום , שעלינו להתעורר על עצמנו אולי להפסיק להילחם ולריב עם עצמנו בתור עם.
הכל התחיל גם בנו תמיד, ואנשים לא רוצים להתעורר ולהבין שהכל מתחיל בנו זה למה הכל אצלנו.
מדינה שנולדה מגזענות וממשיכה להיות גזענית כלפיי עצמה ובתוך עצמה .
המכה בבטן, איפה שפגעו בנו, הרגו, רצחו, אנסו, עשו דברים שהם בלתי יתוארו.
לא הספקתי ללכת לשבעה של שני לוק, בחורה שגם מפעם אחת אפשר להתחבר אלייה פשוט הזוי.
שני את נשמה מדהימה , אין מושג איך ולמה אבל את בין האנשים שבתקופה האחרונה הכי ידעתי שיש שם משו גם להכיר לצלם ולהבין את הנשמה שלך.
כשאני אומר לאנשים שלנשמות יש מסע בעולם, לפעמים יש כזה פער בין הגשמי לרוחני וגם לאנשים קשה להבין שהכל זמני בין היתר..
ולשני היה מסע משלה, תמיד הפיצה אור, תמיד נתנה והראתה אחרת.
גם בפגישה אחת הבנתי מי את, וגם כשקבענו לצלם נענית בחיוב ישר.
אני יודע שאף אחד לא מת לשווא, המסע הזה מדוייק כי הרבה אנשי אור הלכו אבל האור הזה יחזור לפה.
חיפשתי את הסירטון הזה שבוע, כי רציתי להיזכר, קצת לשחרר ולבכות כי צריך.
כשראיתי את הסירטון החטיפה שלך בערך 30 פעמים, ידעתי שלצערי את כבר לא איתנו הרגשתי את זה בבטן הרגשתי בלב .
הרגשתי שהכל נקרע מבפנים, גם כשהכל נראה שליו ורגוע הכל הלך.
אני שונא להספיד אנשים כי זה קשה, זה רע, זה פוגע בדיוק בנקודה שלא רציתי.
אני רוצה שנקום לבוקר חדש כבר, שלא נשמע על זה, לא על מלחמות, לא על רוע, לא על גזענות , לא על קרע בנינו לבין עצמנו, לא לריב בין דתות.
ולמי שכן איבד אנשים, תהיו חזקים תראו את האור הלאה לאנשים.
הכי חשוב שלא נאבד תקווה