הגיע הזמן קצת לרשום על דברים יותר טובים,
כל ה-7 חודשים האלו, אני מתאמן המון, אפילו לא כמו שחשבתי שיקרה לי בחיים אבל מבחינתי יותר צריך.
בכל מקרה יש לי מורה מדהימה, אני יכול להגיד שהרבה זמן לא הייתי מול מורה לחיים שמרים אותך.
כמובן שזה לא קל, במיוחד כשאתה כל יום בסטודיו והגוף צמא למנוחה וצמא גם לחישוק ולכאב עצמו.
אבל בכל התקופה הזאת, אני יכול להגיד שסוף סוף יש הגשמה עצמית בחיים.
מעבר לזה המורה שלי, סובייטית שזה משהו שדיי נפוץ בעולם הספורט וזה מדהים.
אז נמשיך למה אני חושב שאני באתי לסטודיו בדסמי, כי אני הגבר היחידי שם.
בשיעורי מתיחות עזבו את זה שזה סשן מנטאלי ופיזי.
הרי כל מורה בא ומותח אבל אצלי מרגיש שזה אקסטרא וזה כואבב, ויש פעמים שדמעות יורדות כבר.
או שבחישוק יש את המבט אלוהים ישמור שלא תיפול.
ואז מבט האכזבה......
אני יכול להגיד שבחיים משום מורה בחיים לא הרגשתי כזאת הקדשה לתלמידים גם לא בחיים אבל פה זה כבר יותר סשן לגוף.
אני שמח בכל מקרה שאני שם.