רומא לא נבנתה ביום אחד

אני שונאת אי וודאות
ותקופה של התחלות חדשות מטבעה תהיה רצופה בחוסר וודאות.
יש לי את השלבים,
האופוריה הראשונית,
הלחץ והשיתוק, כנראה פחד מהצלחה וכל השטויות האלה,
ואז הנחיתה על הקרקע,
הידיעה שאת ההתחלות אפשר לשים בצד,
יותר נכון צריך לשים בצד כי בינתיים יש את המציאות שמאפשרת לכל השאר להתקיים אבל חייבים לחזור אליה.
באסה.

ואז מגיע שלב הקריז והעצבים,
השלב שבו אני מוכנה להיכנס בכל אחד ואחת ולהוריד להם את הראש עם השיניים.
הפעם זו הגרושה שחיה בסרט וחשבה שגברים יעמדו בתור בשבילה, גילתה פתאום שזה לא עובד ככה,
נכנסה למיטה והתחילה לצרוח על כולם שהיא לא יכולה לבד ושאין לה מה לעשות.
מן הסתם כל עצה ידידותית כמו לקרוא ספר או סתם לראות טלויזיה כמה שעות התקבלה בזעם,
ולי לא היה זמן כי היו אצלי חברים כל היום, ואין לי יותר עצבים לרחמים עצמיים על שטויות,
אז היא כועסת.
שתלך לעשות ביד.

כאילו שהזיז לה אי פעם שלי היה קשה וששנים אני כבר לבד.
כאילו שהיא זוכרת שהיום תשעה באב ובדיוק לפני ארבע שנים, לפי התאריך העברי,
היה חורבן בית המקדש שלי.