רומא לא נבנתה ביום אחד

היד שלי הולכת ומתעוותת.
הרופא הרוסי משום מה מבסוט ומוכיח אותי על השטויות שעשיתי לפני עשרים שנה,
האושר נוזל לו בין השיניים בעיקר כי הוא הרבה זמן לא ראה כאלה עצמות מעוותות.

אני צריכה למצוא חתן לפני שאני אראה כמו חולת פוליו.
ההוא צוחק, אומר שלא רואים כלום,
בכלל תקוע על העיניים שלי,
לא מסתכל ולא נוגע בשום מקום אחר.

הוא נועץ בי מבטים שמביכים אותי ואני שמה משקפי שמש,
בטלפון אני מעיזה לשאול למה והוא עונה
"אני רואה אותך".

אני לא יכולה להמשיך להרוס את הגוף שלי ככה,
גם אם אני אוריד פרופיל בעוד שנה כשהעסק ירוץ,
זה יכול להיות מאוחר מדי.
אני חייבת למצוא את הכוחות להתחיל לתחזק אותי,
ספורט, דיאטה, מסז'ים,
כל הסידורים הסופיים לקראת הצעד הגדול.

חייבת.