רומא לא נבנתה ביום אחד

הסתפרתי השבוע.
כבר בא לי כמה זמן וכל פעם משהו עצר אותי, לא ידעתי מה זה עד שבשבת נזכרתי, בפעם הקודמת שהסתפרתי הייתי סוג של רכוש, הבעלים היה גמד עם נטיות פדופיליות והוא התבאס קשות כי התספורת ביגרה אותי.
ברגע שנזכרתי והבנתי, לקחתי מספריים והתחלתי לגזום ללא רחם, יצא פיצוץ.

בזמן האחרון קשה לי קצת עם העובדה שאנשים לא מסוגלים להתייחס לגיל שלי, אמרתי לבוס שלי שבכל פעם שהוא חושב שאני יכולה להתגמש ולהקרע ושאין לי גבולות, שידמיין שאני אמא לשלושה ילדים, כי זה המצב שרוב הנשים בגילי נמצאות בו, ואף אחד לא מערער על סדרי העדיפות שלהן.
אז אמנם אני לא אמא של אף אחד אבל אני בגיל שבו סדרי העדיפות ברורים והכוחות מוגבלים.

למרות התספורת המבגרת, ואולי בגלל, התחיל איתי ילדון שנראה לי בן 12, תלה בי מבטי "הצילי אותי!" ערב שלם ניגן לי ויבב לי בסקסופון,
ברחתי משם,
מיציתי כבר, לא רוצה להציל אף אחד.


אתמול היה ערב יום השואה הקטנה שלי, הכנה להיום.
החלטתי שהשנה אני לא בורחת מזה, לוקחת לי יום חופש, מתבססת בחרא שלי, כדי להפסיק לברוח מזה, כדי לאגור כוחות לעוד שנה.
רציתי להיות בג'יפה של הג'יפה, לצאת עם פיג'מה ומשקפיים, בלי איפור, לשים זין על כולם, לא להיות נשית, לא להיות סקסית, לטבוע בוויסקי, להתעורר בגועל, לזכור, לבכות, לנקות קצת רעל, להמשיך הלאה.
מדדתי כל טרנינג אפשרי, ניסיתי להיות כמה שיותר דוחה אבל הנשיות שלי הלכה והתעצמה למימדים מפלצתיים, כאילו משהו אמר לי שהכל בסדר, שאת הדבר הזה כבר תיקנתי, שאת זה כבר אי אפשר לקחת לי.
לא היתה לי ברירה אלא להתלבש כמו שאני מתלבשת בד"כ, המפלצת נרגעה.

בדרך לשם התיישבה לי ידיעה בבטן, כמו כל אלה שנובעות מהסינכרון שלי עם העולם לאחרונה, היה לי ברור שכל גבר שאי פעם התחלתי איתו יהיה שם, ולא ממש הזיז לי, לא רציתי לדבר עם אף אחד ולא היה אכפת לי מי יחשוב מה ולמה.
רציתי לשבת עם הדרינקינג פרטנר שלי, איש שהשתיקה שלו שווה זהב,
רציתי שא' ימלא את הכוס שלי בנוזל הזהב ההוא,
ושהכל יהפוך לעמום.

ואז הם התחילו להכנס, אחד אחרי השני וא' התחיל לצחוק,
שאל אם הזמנתי אותם ועניתי שכנראה שכן.
הדרינקינג פרטנר שאל אם אני יודעת למה הזמנתי אותם ולא היתה לי תשובה,
חשבתי שאולי הגיע הזמן שמישהו מהם יתחרט אבל מעבר לעובדה שכולם באמת נראו מאד שמחים לראות אותי, לא קרה כלום.
הפרטנר ליווה אותי הביתה כשכבר הייתי כל כך שיכורה שהתחלתי לפלוט סודות על יום השואה הקטנה שלי, למזלי הוא יודע לסתום את האוזניים כשצריך.
הוא אמר שנראה לו שזרעתי זרע קטן הערב.
הוא נתן לי נשיקה על הלחי ואמר שהוא לא יודע מה זה אומר אבל הוא שמע אותי ואת א' מרימים כוסית לכבוד זה, אז גם הוא מאחל לי יום הולדת ארבע שמח,
שלח אותי לישון.


מה עשית לי יא נבלה,
למה עשית לי את זה?
למה אני בכלל שואלת,
אתה לא שואל, רק ממשיך וממשיך להרוס עוד חיים ועוד ועוד ועוד.
אולי הייתי יכולה היום להיות אמא לילדים, אולי הייתי יכולה להיות הרבה דברים, וגזלת את זה ממני.
אין טעם לחשוב על זה, אני יודעת, אבל מותר לי פעם בשנה.


כל הפולנים התייצבו כאן השבוע למצעד החיים ולהפגנה,
מורשת שואה, מי אמר שלפולנים אין תרבות מקסימה?
אחר כך הלכנו למסעדה, המלצר שאל אם הם באו לעשות יום כיף בירושלים,
יאפ, זה הכיף של המשפחה שלי.
אמא שלי הסתכלה עליי בעצב ואמרה שהיא לא מאמינה שכבר עברו ארבע שנים,
וזאת הנקודה שהכי מרתיחה,
זאת נקודת הבעבוע שלי,
הזמן שאבד,
הזמן שאין לי.

הלוואי ותמות וכל הזמן שלך יגזל ממך.
יום הולדת ארבע שמח לי.