רומא לא נבנתה ביום אחד

לא כל כך קיבלתי את היום שתכננתי.
הבוס שלי לא הפסיק לשלוח סמסים שקרעו אותי מצחוק.
א' התקשר לבדוק איך אני ולספר שהעניינים התחממו אחרי שהלכתי ושהערב הסתיים בריקודים ושיכרון מטורף עד שמישהי איבדה את ההכרה בחמש בבוקר.

הוא חשב שאני אצטער שפיספסתי אבל זה עורר בי בחילה,
אפילו קצת ריחמתי עליהם,
שזה האטרף שלהם ושהם בעננים מהדברים האלה.
נזכרתי בימי האטרף שלי,
נזכרתי בעצמי מתעופפת על נדנדה עצומה לגובה של כמה מטרים,
שכל נחיתה מלווה בצביטות בפטמות, בספנק אכזרי שהעיף אותי שוב ושוב למעלה,
מילולית ומטאפורית.
היו לי זמנים נהדרים,
לא מתגעגעת אבל גם לא מתחרטת.

אבל עכשיו זמן לדברים אחרים,
כבר אין לי זמן יותר לאונס הזה אפילו,
אני חייבת לפנות לו קצת כדי שלא ינשך אותי ברגעים הלא נכונים,
אבל לא יותר מדי.

ראיתי עכשיו איזה סרט,
יש שם סצינה שהבעל מעיר את אשתו,
הוא נשכב עליה כשהיא מכוסה בשמיכה והם מדברים.
פתאום הרגשתי את זה,
נזכרתי באיך זה היה,
איך זה מרגיש,
כובד המשקל של אדם אחר עליי,
המתח שמייצרת השמיכה בין שני גופות,
שכמעט קשה לנשום אבל כיף להמשיך להסתכל בעיניים.
כל הדברים האלה שכבר שכחתי כל כך מתחילים לחזור,
להזכר במשמעות של אינטימיות.

נזכרתי בתמונה שראיתי לפני כמה שנים בתערוכה בניו יורק,
של נשיקה מתחת לסדין,
כמה בכיתי בגלריה ההיא ורציתי להרגיש אותה,
ואיך חודש אחר כך היא מצאה אותי.