רומא לא נבנתה ביום אחד

אני בחופש.
זה סוג של נס בלתי נתפס,
הגעתי אליו על הברכיים אבל הגעתי.

ביום העבודה האחרון החבר'ה החליטו שיהיה משעשע לעצבן אותי,
הטיעון היה שאני אעריך כך את החופש יותר.
בטקס הקבוע של הבוס שלי שמתקשר כל בוקר לשאול מה אני צריכה שהוא יביא לי, ענתה לו אחת הבחורות שאני אזדקק לאורך רוח כי הם הולכים לשגע אותי כל היום.
היה שווה רק לראות את הפרצוף של הבחורה, שרגילה לבוס מצחיק ומשעשע,
בהלם טוטאלי מהתוקפנות שלו, כשהוא אומר לה שאני כבר מזמן הרווחתי את החופש שלי ביושר ושאף אחד לא יעיז להציק לי.
נחמד לדעת שמעריכים עד כמה אני עובדת קשה.


החברים החליטו לפנק אותי בחופשה,
דניאל לקח אותי לארוחה חגיגית,
חברה אחרת הכינה לכבודי היום ארוחה,
ומחר א' לוקח אותי ליום פינוק בים המלח.


החברה הבשלנית היא החברה החדשה,
זו שאנחנו עדיין בתהליכי גישוש.
אחרי הארוחה היא אמרה שהיא חייבת להוציא את הכלב לטיול וביקשה שאני אצטרף,
השארנו את השאר בבית ויצאנו לטיול.
תמיד אנחנו מדברות עליה,
ככה אני תמיד בהתחלה,
בעיקר מקשיבה, לוקח לי המון זמן להפתח.
אבל היום זה היה שונה,
היא ישר שאלה אותי מה עובר עליי,
מה קורה,
שהיא מרגישה שקרה לי משהו השבוע.

התלבטתי,
אני מתלבטת עם עצמי כבר הרבה זמן,
לא קל להסתיר את מי שאתה ואת החיים שלך,
והתחושה שלי היא שהחיים שלי, הם כבר לא שלי, די הרבה זמן.
אבל החלטתי להיות אמיצה ולנסות להיות כנה,
אמנם בהדרגתיות, אבל להשתדל לחשוף,
סוף סוף.

הסברתי לה שעד לפני שנתיים החיים שלי היו מאד שונים ושאני,
מתוקף היותי אדם כל כך קיצוני וטוטאלי,
שיניתי אותם לגמרי ושאני לא בטוחה שטוב לי עם השינוי הזה.
אני גם לא רוצה לחזור למקום ההוא שהייתי בו,
אבל אני חייבת למצוא איזה איזון.

היא שאלה עד כמה שונים,
אם אני יכולה לתת לה דוגמא.
נשמתי עמוק ואמרתי לה שאני מתכוונת לתת לה דוגמא מאד קטנה ויחסית לא קיצונית לעומת מכלול הדברים שהיו שם, שאני צריכה זמן כדי לספר את כל מה שקרה.
אמרתי לה שעד לפני שנתיים הייתי במערכת יחסים פוליגמית,
מערכת יחסים שנמשכה יותר משנה.
לא רציתי להכנס לעובדה שהיו שם שני גברים ומשפחות שהתחלפו והתפקידים שלי שהתחלפו,
בתכלס מי שניהל ואירגן את כל הענינים היה אדם אחד ולא רציתי לסבך לה את הסיפור,
גם לא רציתי להכנס לנושא הבדס"מ.
אמרתי שהיה גבר אחד ומספר די גדול של נשים שבאו והלכו והשתנו, שהיינו כמה "משפחות" שנפגשו ביחד על בסיס קבוע, נראה לי שהיא די הבינה את התמונה הכללית.

הייתי בטוחה שהיא תהיה בהלם ותשתוק, או שתשפוט אותי, שתתחיל להסתכל עליי אחרת או שסתם תשאל שאלות חטטניות.
אבל היא שאלה אותי משהו אחר לגמרי.
היא שאלה למה אני הכי מתגעגעת שהיה שם,
מה עכשיו ברגע זה כל כך חסר לי שמוריד אותי למטה ומערער אותי כך.


תחושת השייכות,
שיש מקום שאני יכולה להיות בו מי שאני,
בלי להסתיר שום דבר,
להשאיר את הבגדים בדלת ולהסתובב עירומה לחלוטין,
פיזית ונפשית.

היא שאלה כמה אנשים כאלה בחיים אני צריכה,
להתפשט ככה מולם, להשתייך ככה איתם.

אחד יספיק בהחלט,
מעל ומעבר,
זה כל מה שאני צריכה.

אני תמיד מופתעת מתחושת ההקלה העצומה הזו,
אחרי שאני מתפשטת.