רומא לא נבנתה ביום אחד

אתמול היה אמור להיות יום מופלא וקסום, שש שנים אחרי הקעקוע הראשון החלטתי שהרווחתי את השני ביושר.
הקעקוע הראשון הכיר לי את העונג שבכאב ופתח לי צעד ראשון במסע מדהים ומטורף, הוא ללא ספק היה הנקודה הכי משמעותית בסיום פרק נוראי בחיי ותחילה של פרק קסום.

השני היה אמור לעשות את אותו הדבר.
תכננתי יום כיף עם חברה ומאחר וזכרתי שאני אהיה בהיי מטורף, גם סגרנו על ריקודים עד אור הבוקר, היה לי ברור שהאנרגיות ישתוללו.

מסתבר שהקעקוע השני הוא בעצם סגירת מעגל.
הכאב היה בלתי נסבל והתיש אותי, כל מה שרציתי אחרי זה היה לישון, ואני עדיין רק רוצה לישון.
כל הטלפונים שבאו לאחר מכן ציפו לשמוע אותי באקסטזה, בקול ההוא של הימים ההם וכולם הופתעו לגלות שזה ממש ממש לא כך.
נראה לי שאני זו שהופתעה יותר מכולם.

אז כנראה שהייתי צריכה לדעת את זה,
שאין דרך חזרה,
שאין לי צורך בשום צורה של כאב בחיי.
אבל יצא יפהפה, ואני מקווה שזו תחילה של דרך חדשה בכל מקרה,
שונה מאד,
והכי חשוב,
נטולת כאב.