רומא לא נבנתה ביום אחד

עם כל העצב ולמרות,
עדיין מצבי הולך ומשתפר מרגע לרגע וכלום לא יכול להסתיר לי את מה שאני רואה במראה.
יש את הימים האלה, ואולי זו תקופה כזו, שאני מסתכלת ונפעמת –DAMN IT GIRL U HOT!
ודי כבר עם הצניעות וחוסר הבטחון, החדר כושר הולך ומכווץ אותי, ובבייסיק תמיד הייתי אשה מאד יפה ומאד מאד סקסית.
אז היה יום כזה שכל הגברים הציעו לי לסחוב את הסלים בשוק וכל מיני מוכרים הסמיקו והתבלבלו והראסטות של ההוא שהסתכל עליי מלקקת את האצבעות בגבינריה שלי, נעמדו.

וכל היום אני אומרת בלב – נו יפה שלי, תצוץ לך, בוא תאהב אותי.
החלטתי לעשות את הדרך הארוכה הביתה ולעבור בכל המקומות שהוא יכול להיות בהם, הסלים כבדים אבל אני גורילה מאז הכושר ומאז שהצורך בו הולך וגדל.
ואז ראיתי אותו בזוית העין, חמישים מטר ממני, בכוון השני, הולך ומתרחק, והתחלתי לרעוד והמשכתי הלאה עוד מאה מטרים עד שעצרתי ואמרתי לעצמי שזה לא יכול להמשך ככה, שאני חייבת לדבר איתו.
הסתובבתי וזיהיתי אותו בקהל העצום הזה של השוק בערב חג, ראיתי לאיזו חנות הוא נכנס ודפקתי את הרייס של הלייף, בטח היה משעשע מאד למי שהסתכל מהצד.

מי שלא ביישן לא יכול להבין את זה, שאתה לא שולט בגוף שלך, בידיים ובקול הרועד, בלחיים ובאוזניים הבוערות, זו מצוקה נוראית, אבל ספרתי עד עשר, נשמתי עמוק ואמרתי על החיים ועל המוות.
נכנסתי לחנות, לקחתי משהו שאני ממש לא צריכה ונעמדתי מאחוריו, הוא בדיוק שילם.
חייכתי אליו ואמרתי היי, הוא נעשה רציני וההבעה שלו נעשתה מתנשאת, ענה באדישות.
למקרה שהוא כביכול לא מזהה וכדי להמשיך את השיחה אמרתי "אתה אבא של XXX נכון?" וציינתי את השם של הכלב שלו.
הוא ענה שכן ויצא, וכך נשארתי עם פריט שאני לא זקוקה לו ועם אכזבה גדולה.

אולי הוא סתם מנייאק, אולי הוא מאלה שאוהבים רק לרדוף, אולי גם הוא ביישן וגם הוא נלחץ וברח.
בכל מקרה הוא שחרר אותי ואני שחררתי אותו ואני יכולה להמשיך הלאה לדייטים נטולי ציפיות ואולי מלאי הפתעות.
אני בסדר,
מפתיע.