רומא לא נבנתה ביום אחד

זה בא וחומק וחוזר, אבל השבוע הרגשתי לקצת את האותנטיות שלי שוב וזה היה שווה הרבה מאד.
עכשיו אני כותבת ושוב מרגישה שזו מישהי אחרת אבל אני נזכרת בתרגולים של שנים, לכתוב לכתוב לכתוב – בסוף יצא משהו טוב.
מעצבן אותי שתחושת האני-עצמי-אני-סוף סוף! הלכה והתמסמסה מאתמול, מאותו הרגע שהבוס שלי החליט להשפיל אותי ולנסות כנראה לגרום לי להתפטר.
אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כך שיש איזשהו קשר ישיר לעובדה ששבוע שלם לא הייתי ההצגה שאני מוכרת לו כבר חצי שנה והוא זכה לראות אותי וכנראה שהוא לא אהב את מה שהוא ראה.
זה לא שהיו לנו איזה שיחות או פיצוצים, אולי אלה האנרגיות ששידרתי.

הרגשתי כאילו חטפתי אגרוף בבטן וכשהגעתי הביתה גיליתי שזה באמת קרה, דיממתי.
אני לא יודעת אם למחזור סתם בא להקדים בשבועיים או שזה פשוט הגוף שלי מספר לי איך אני מרגישה באמת.
למרות הכל יצאתי לדייט בערב ונהניתי לדבר עם בן אדם שאני לא מכירה, עם עולם שלם משל עצמו ומהמחשבה על כך שיהיה כיף לחדור לחיים חדשים, חיים לא מוכרים.
הוא דיבר המון על כך שהוא לא מוצא כי הוא בררן וזה די מוזר שהוא כל כך מרשה לעצמו כי הוא אמנם חכם ומוכשר ומוצלח אבל הוא נראה די רע וזה לא מהכיעור הסקסי ואין שום סקס אפיל שיפצה על הכל ויגרום לי להתהלך כעיוורת, אבל היה לי נחמד.
חשבתי שזה יהיה שטחי לפסול על סמך דייט אחד אבל הוא זה שסיים את הפגישה די מוקדם ולא הציע להיפגש שוב.
אז שוב חשבתי עם עצמי שאולי זו אני שצריכה ליזום, אולי הוא חסר בטחון למרות ההצהרות וכל זיוני השכל האלה שאנחנו מוכרות לעצמנו.

ואז הבוקר בעבודה, גיליתי שאחד הלקוחות הוא איזה שמוק מניאק שיצאתי איתו לפני שנתיים בערך.
הכל היה אותו הסיפור, הבחור מבריק, כנראה מלא בכסף, כבר בסיבוב שני כך שהוא כנראה בוגר ובשל, אבל מה- קוף שחבל על הזמן ולא מהקופים הסקסיים, נטול סקס אפיל לחלוטין.
אז אמרתי לעצמי שצריך לתת צ'אנס ואולי הוא ביישן ואולי הוא חסר בטחון ואולי אני מאיימת עליו, אז הסכמתי להיפגש שוב וקבענו ופתאום הוא נעלם, לכמה שבועות.
הוא חזר עם סיפור הזוי לחלוטין ולמרות שזה נשמע מופרך הסכמתי להיפגש איתו שוב, ושוב לא הרגשתי כלום אבל בכל זאת הסכמתי להיפגש שוב והוא שוב הבריז-נעלם-התאייד-התפייד, והפעם לא שמעתי ממנו שוב.

והיום, הבן אדם ישב אצלנו מהבוקר וכשעזבתי אחה"צ הוא עדיין ישב שם.
עצבן אותי לראות אותו ורק רציתי שהוא ילך והבנים ניסו לשכנע אותי לצאת אליו ולשפוך עליו משהו או "לצ'פר" אותו באיזו מנה, רק שנכניס בתוכה משהו דוחה או איזה משלשל, אבל ויתרתי.
והבוס השני שלי, זה שרצה לקבור את עצמו אתמול אחרי הסצנה המחפירה שעשה השותף שלו, עסק בלהתחנף אליי כל הבוקר מרוב מבוכה וניסיון לפצות על עוגמת הנפש ולכן הוא בא כל חצי שעה לדווח לי שההוא כל הזמן מסתכל לכוון המטבח ומחכה לראות אם אני יוצאת.

ורק בסוף, כשיצאתי משם, הבנתי שזה מצוין שהוא ישב לי מול הפרצוף כל היום, שאני חייבת תזכיר לעצמי – לא לתת יותר צ'אנסים לכל מיני אנשים שלא שווים אותי, שמלכתחילה לא ענינו אותי, ושאם מישהו כזה רוצה אותי, כדאי שהוא מאד מאד יתאמץ,
כי אני באמת שווה – כשאני זוכרת מי אני.