רומא לא נבנתה ביום אחד

יום שבת הראשון מזה חודשים שאני לא עובדת.
חברה התקשרה ומצאה אותי בעשר בבוקר במיטה עם ספר, היא אמרה שכנראה באמת דברים משתנים.
סיפרתי לה על א', במקום לומר מה שהוא אמר, שאני בן אדם בלתי נסבל שכל היום רב עם כולם, היא שאלה למה אני תמיד נותנת לאנשים לקחת אותי למקומות הקשים האלה, עניתי שאני מקווה שגם זה ישתנה.

היום עבר לו בנחת אבל ככל שהתקרבה הנסיעה לתל אביב נעשיתי יותר ויותר מדוכדכת.
החלפתי בגדים שלושים פעם ובסוף לא הייתה ברירה.
ישבתי עם המשפחה בקופי בר והסתכלתי סביבי, כולם יפים ויפות וכולן בעיקר רזות. שאלתי את עצמי אם אני באמת רוצה לעשות את זה, את המעבר ללב השיפוטיות ועניתי לעצמי שהמצב כאן לא ממש שונה ואולי בכל זאת משנה מקום משנה מזל.

תוך כדי הארוחה הבנתי שבשביל רוב המשפחה העסק הקטן שלי הוא איזה חלום ילדותי שכנראה לא יוגשם ואם הוא יוגשם הוא ייפול, כל אחד מהם, וחשוב לציין שאין לאף אחד שם מושג בעסקים, טרח לדכא אותי ולחנך אותי כמו שצריך, ושוב שאלתי את עצמי מה שהיא שאלה אותי בבוקר,
למה אני נותנת להם לקחת אותי למקומות האלה.
ואז התגעגעתי אליו פעם ראשונה, רציתי להתקשר מהשירותים ולקטר לו עליהם ולשמוע אותו אומר שילכו להזדיין ושאני לא אתן לזה לגעת בי ושהכל תלוי בי.
אבל נזכרתי שבסוף כל שיחה כזו הרגשתי רק יותר גרוע ושהוא אף פעם לא אמר שברור שאני אצליח.

הלכתי לשירותים והסתכלתי על עצמי במראה.
שנייה לפני כן הרגשתי היצור הכי דוחה במסעדה ואז ראיתי מישהי כל כך יפה, שמכניסה שם את כל האנורקטיות המתפוגגות בכיס הקטן, ובעיקר ראיתי מישהי שיודעת, בלי שום ספק שהיא הולכת להצליח, גם בלי עזרה של אף אחד, וכבר לא הזיז לי במה הם מאמינים, וכבר לא הזיז לי שאין לי את התמיכה שלו,
פשוט הרגשתי טוב ומאד מאד חזקה.