רומא לא נבנתה ביום אחד

משהו הולך ומשתחרר, סיפרתי לכולם שאני עוזבת ומסתבר שהבוס שלי צדק, אנחנו בסוג של ירח דבש ופתאום אני מקבלת יחס שלא קיבלתי לפני כן, אנשים לא עוצרים יותר ופותחים את הלב, גם פיזית פתאום יש יותר חיבוקים וצ'פחות וכשאני מגיעה כלקוחה מפנקים אותי כמו נסיכה.
וטוב לי כל יום יותר ויותר.

בסילווסטר באתי עם אנרגיות של ערב חביב עם אנשים שאני אוהבת, לא היו לי ציפיות כמו שיש בדרך כלל, שיקרה משהו מרגש, אבל קרה, סוף סוף הגיעה איזו הפתעה לא צפויה וזה אישר לי את השחרור מהתקיעות.
הייתי שיכורה והוא היה שיכור והוא ממש מצא חן בעיני ולמרות כל שליחות הידיים והודעות הטקסט גם לאורך הלילה, החלטתי שאני לא מוותרת על ההחלטה של להזדיין סחי מעתה, בלי בקרים מגעילים, איכשהו תחושת הבטן היתה שהוא שלי ושהוא ימתין לזמן שיתאים לי.
ואכן הוא התייצב כאן על הבוקר.
אבל מסתבר שמוזיקאים סוחבים את אטטיוד הרוק סטאר רק בלילות של אלכוהול ובבוקר התייצב פה סוג של שבר כלי נורוטי ובמקום סקס פרוע היתה שיחת נפש שבה הוא שפך את כל הקישקעס.

אני חושבת שגברים נפתחים כך לפני כי אני לא מזלזלת בזה, להפך, אני מעריכה את זה, ערכם לא יורד בעיני אלא רק מתעצם.
ועדיין בא לי עליו, הוא לא אהבת חיי, אנחנו גם חיים בשתי יבשות מאד רחוקות, אבל כל כך בא לי פתאום קטע מגניב וזורם לזמן הקצר שהוא נמצא פה.
אבל הוא כנראה נבהל מעצמו ומאז שום הודעה בעלת מסר חד וברור שאומר שאני עדיין רוצה והוא עדיין סקסי למרות ואולי אפילו בגלל הנורוטיות, לא נענית.
וזה מעצבן אותי לאללה, כי מיציתי את חויית ה"ברקס באמצע התנופה" ולמרות זאת, אני מגלה בעצמי איזו שהיא תחושת בטחון שאני לא מכירה, אין רחמים עצמיים, אין יסורי התחבטויות שאם הייתי עושה כך או אחרת הדברים היו שונים, משום מה אני מסתובבת בתחושה שאבוד לו, שחבל שהוא מבזבז את הזמן הזה בייסורים לשנינו, שהוא שלי ואין לו שום סיכוי לצאת מזה.
פשוט חבל על הזמן.