רומא לא נבנתה ביום אחד

אני בגמילה.
הקרסוליים שלי קרסו וביליתי יום שלם בבכי, מכאב, מכך שאני לא יכולה לעשות את הדבר היחיד שעושה לי טוב כרגע, כל כך לא פייר.
חיפשתי מאמרים בגוגל, שיגידו לי שלהפך, לרוץ כשכואב זה מרפא, אופטימית שכמותי...מן הסתם זו שטות, כל המאמרים אומרים שחייבים להפסיק כשזה קורה ולתת מנוחה לרגליים.
אה וגם גיליתי שהדבר שהכי עושה לי טוב, לרוץ בעליות, זה הדבר הכי מזיק לרגליים, ססאממק!


אנשים סביבי שקועים בעצמם ובאהבות שלהם ברמות אובססיביות, כל שטות זו עילה לדרמה ומתקשרים לבכות לי, דווקא אלי? למה? בא לי לצרוח עליהם שיגידו תודה שאוהבים אותם, שיש להם זוגיות ומשפחה ושיפסיקו לריב על שטויות ויתחילו להעריך את מה שיש להם.
אפילו אבא שלי, שבחיים לא מתקשר אלי, התקשר בדיכאון, שהוא חצי בן אדם בלי אמא שלי, (שסך הכל נסעה לפני יומיים ואוטוטו חוזרת) – ואז הוא מרשה לעצמו לקטר על חיי האהבה הפתטיים של הבנות שלו ועל כך שבחיים לא נהפוך אותו לסבא ובא לי שוב לצרוח, שאולי אם הוא היה מעמיד אותנו במקום ראשון ולא את אשתו, כמו שהורים אמורים לעשות, אולי היינו מאמינות שאנחנו יכולות להיות במקום ראשון אצל מישהו - אבל כרגיל אני מנחמת וסותמת.


אתמול דווקא היה ערב מגניב, המון חברים והמון עארק וצחוקים ואז הגיע האמריקנוס, הודיע לי חגיגית שהפעם אני מקבלת שתי נשיקות בלחי ולא אחת כמו תמיד, חייכתי בנימוס ששידר שזה לא ממש מעניין אותי ושיעוף לי מהעיניים.
אחר כך באוטו, א' שאל למה אני ממשיכה לכעוס עליו, למה אני לא משחררת, שזה היה ניסיון להחזיר את העניין למסלול.
אני כועסת כי אני לא מוכנה לתת לאנשים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
אני יודעת שאני ידידה מגניבה ושכיף לדבר איתי ושכל אחד רוצה אותי בחיים שלו אבל זה לא מה שאני רוצה, יש לי מספיק ידידים והאמת, לא הייתי רוצה להיות ידידה שלו, הוא לא מעניין אותי מעבר לזיון, אז למה אני צריכה לתת משהו שאני לא מעוניינת בו כשאני לא מקבלת את מה שאני רוצה?
אני כועסת כי אני מבינה שמגיע לי יותר, אולי אני לא מרגישה את זה אבל לפחות אני יודעת את זה.
וא' יש לו בעיה עם הרגש הזה שקוראים לו כעס, הוא רואה בו משהו שלילי, ואני מנסה להסביר לו שזה סתם תופעת לוואי של יחסי ציבור גרועים, שזה הרגש הכי לגיטימי בעולם ושאני שמחה שהוא סוף סוף יוצא ממני כך, ושהוא חלק מתהליך של החלמה, זה מה שישחרר אותי בסוף.


קניתי לי אתמול מסך חדש למחשב, הלכתי לבד לחנות ובחרתי, סחבתי לבד והתקנתי לבד.
הוא היה ממש כבד והתלבטתי אם לקחת מונית או לא ואז קלטתי כמה שאני לא מפרגנת לעצמי, זה לא לוקסוס, אני לא אמורה לסבול כי אין לי עזרה, אני אמורה להקל עצמי, אני לא אמורה לסבול, זו לא ידיעה כל כך ברורה.
שכנה שראתה אותי סוחבת אמרה לי שכל הכבוד לי שאני יודעת לעשות את כל הדברים האלה לבד.
אני כזו מטומטמת, הרי נשים יכולות לעשות הכל אבל למה להתאמץ אם אפשר שמישהו אחר יעשה ועוד ירגיש אחלה גבר אחר כך? ואני עם הטיעונים האינטלקטואלים שלי, שנים משכנעת את עצמי שגבר זה הרבה יותר מזיון ופועל תיקונים בבית, שמגיע להם יותר, אולי הם לא רוצים יותר וכולן החכמות ואני המפגרת האמיתית? רוב הסיכויים שזה נכון, כי רובן לא לבד ואני כן.



אז אני כועסת מאד עכשיו, על כל הגברים שלא רוצים לזיין אותי, על אבא שלי שכל מה שמעניין אותו זו אמא שלי, על כל הנשים החכמות שיודעות לעשות את זה כמו שצריך, על הקרסוליים שלי שמונעים ממני קצת שלווה ומרחיקים אותי מערימה של ג'ינסים שאני עדיין לא נכנסת אליהם ועל כך שיש לי שמונה זוגות במידה 42 וכל אחד מהם שונה לחלוטין כי אף אחד בעולם לא עושה מידה אחידה ואני בחיים לא אדע איזו מידה אני באמת.

וזה בסדר גמור מבחינתי להרגיש כך.