רומא לא נבנתה ביום אחד

הרכבת הרים הזו גומרת אותי, נפשית ופיזית, קורים דברים טובים אבל אני מרגישה שאני קורסת וסוף סוף רק רוצה לברוח מפה, לשבת על כסא הנדנדה בחצר שלי ולהנות מהשקט שלי.

תכננתי יום נטול אלכוהול אתמול אבל כרגיל א' לא אפשר את זה, סחב אותי לאיזה אירוע מקצועי לטעימת יינות כי זה היה המקום היחיד שאסור לו להביא את אהובתו והוא החליט לנצל את הזמן הזה כי הוא חייב לשפוך את הלב, לחלוק ולספר ואני כביכול מגיעה לשם בענייני עבודה.
הוא מאושר וזורח והאנרגיות שלו קרובות לטירוף ותמיד רציתי לראות אותו ככה, כי תמיד היו לנו ויכוחים בעניין, אני מאמינה שרק כשיש פיצוץ וגיצים עפים, רק אז זה אמיתי והוא תמיד אמר שהאיטי והרגוע זה הנכון ועכשיו הוא מתמודד לראשונה עם הרגשות האלה.

וזה כאילו יותר מדי בשבילי, כי זה יותר מדי אינפורמציה עם כל מה שקורה בחודש האחרון ואני מקנאה, ללא ספק, מרגישה שזה לא פייר שהוא כל פעם רווק ליומיים וכבר יש לו מישהי ואני כבר שנים, לא קורה אצלי כלום.
ואני רוצה לפרגן אבל אני מרגישה שזה פשוט קרוב מדי לנקודות הכואבות שלי, שאני צריכה מרחק עכשיו כדי לא לבאס אותו, כדי לא לבאס אותי, ובאמצע טעימת היינות משהו נשבר אצלי ואני מתחילה לבכות ובלי שאני מתכוונת יוצא לי מהפה משפט שלא האמנתי שיצא ממני יותר – אני מתגעגעת לאמא שלי...

הוא מחבק אותי ואומר שזה מצויין, שזה דבר טוב, שאני לא צריכה לכעוס על עצמי ואני כל כך מבולבלת ולא מבינה איך זה נחת עליי פתאום ואנחנו יוצאים משם והולכים לאכול ומסרבים לקחת מאיתנו הזמנה, השף אומר שהוא ישלח לנו הפתעות ואנחנו מתיישבים לשולחן וכמויות של אוכל מגיעות ועוד ועוד אנשים ועוד אוכל ואני מוקפת באנשים שאוהבים אותי וכל מה שאני רוצה זה לברוח מכאן כבר.


התקשרתי אליה היום, שמעתי שהיא מתרגשת, סתם השלמנו סיפורים משפחתיים מהזמן האחרון וכל כך רציתי להגיד לה ולא הצלחתי ואז היא אמרה שלא משנה מה קורה ומה קרה, היא מאד אוהבת אותי ומאד מתגעגעת ולראשונה באמת הרגשתי את זה ואמרתי לה שגם אני וסגרנו ומאז אני לא מפסיקה לבכות.
כל כך הגיע הזמן לצאת מכאן.