אולי זה הPMS שנמשך כבר שבוע ומחרפן אותי, אולי זה האלכוהול שלא יוצא ממערכת הדם כבר שבועיים, אולי זה המעבר והעזיבה ואולי הכל ביחד אבל אני מרגישה שנפשית אני מתפרקת.
העצב והכאב עולים וצפים ונתקעים לי במפתח הלב ולא עוזבים למרות שקורים כל כך הרבה דברים טובים.
כבר שנים שלא היו לי כל כך הרבה ארועים חברתיים, כבר שנים שלא היו לי כל כך הרבה שיחות נפש אמיתיות שזה מפחיד, שנים שאנשים לא נחשפו איתי ככה ובטח שאני לא איתם והכל כל כך רגיש ושביר.
נשים שהיו מכרות פתאום הופכות לחברות ואני מגלה כמה אני סתומה ואיך לא ראיתי דברים שהיו שם תמיד, אני עם חוסר הבטחון שלי, הפסדתי כל כך הרבה ואולי בעצם זה עניין של תזמון ועכשיו זה יתחיל.
אנחנו יושבים בבית קפה ופתאום מתקשרת לאחת הבנות מישהי שאני רואה כבר שנים ומעריצה מרחוק אבל לא יודעת אפילו איך קוראים לה.
החברה אומרת לה שהיא לא תאמין אבל עוגי עוברת לגור ממש קרוב אליה ויהיה מגניב, נעשה ביחד ארוחות בוקר בתל אביב, נצא ונחגוג ואני בשוק שההיא בכלל יודעת מי אני ואיך קוראים לי.
למה אני כזאת מכה?
פתחתי את הדברים עם א', סיפרתי שאני מקנאה והוא אמר שהוא יודע ומבין ושהוא יעשה כל מה שיקל עליי, שאני רק אגיד.
אבל אין לי מה להגיד, אני לא רוצה שהוא יתחיל להסתיר ממני ואהובתו באמת מקסימה וכיף לי לבלות איתה, והוא לא מאלה שנעלמים, הוא חולק הכל עם החברים וזה ראוי להערכה, לא נראה לי שהייתי עושה את זה במקומו.
דיברנו על הסיבה שזה קורה לו כל הזמן והוא טוען שזה בגלל שאהבה תמיד היתה ותמיד תהיה אצלו במקום הראשון, שהוא לא מתפקד אחרת,
ואני חושבת שהחיים לא הותירו לי ברירה אלא להתרגל לחיות בלעדיה ואולי בעצם לא, אולי זו אשמתי כי ויתרתי, פחדתי, לא יודעת.
ואז המכרה שהולכת והופכת לחברה פתאום לוקחת אותי הצידה ומבקשת ממני להתחיל באמת בחיים חדשים, לא רק בעסק חדש, לא להזניח את האהבה, למצוא לה מקום, והלב שלי שוב נצבט.
אני רואה אנשים מאוהבים, במציאות, בטלוויזיה והלב שלי צורח – "עכשיו תורי! עכשיו תורי! עכשיו תורי!"
וזה כל כך כואב.
לפני 16 שנים. 16 באוגוסט 2008 בשעה 14:52
