רומא לא נבנתה ביום אחד

תמו עשרה ימים של PMS, אני לא מאחלת את זה לאף אחת, בהחלט נס שנשארו לי חברים.
למזלי כולם מבינים ואמפתיים ובטח גם קצת משועשעים, לא כל יום זוכים לראות אותי מתמוטטת.
והמחזור קשה פי שמונה מהרגיל, אני על סמים קשים וזה לא ממש עוזר, מצד שני אולי יהיה הרבה יותר גרוע כשההשפעה שלהם תתפוגג.

למרות הכל א' לא מוותר לי ורוצה שאני אגשים חלום לפני שאני עוזבת, אני אדווח אם יהיה ביצוע אבל בינתיים גררו אותי לשיעור ואני אמורה עכשיו להכין שיעורי בית לקראת האירוע הגדול, למזלי עוד לא נקבע תאריך.
אבל הגוף שלי כואב וגם ארזתי כבר שניים עשר ארגזים, השיעורים יחכו עוד קצת.

אני יודעת שבעוד שבועיים הכל יראה אחרת, אני לא יודעת אם זה יהיה טוב אחרת או רע אחרת אבל זה לא יהיה דומה לשום דבר שאני מכירה ואני אשמח כבר להיות שם, אבל תהליך המעבר הזה, הפרידה הזו כל כך מורכבת וכואבת וקשה, לא התמודדתי עם כאלה תחושות מעולם.

יש לי כל כך הרבה לכתוב, לגבי כל מה שאני מרגישה, כי אני מבינה פתאום דברים שלא הבנתי אף פעם ואני רוצה לזכור אותם, אני רוצה שזה ישנה אותי, את הגישה שלי לחיים, אני לא רוצה להתחיל חיים חדשים ובמקביל לשחזר דפוסים.
אבל אני רצוצה ומותשת.
אמרו לי כל כך הרבה דברים חכמים ונכונים בשבוע האחרון ואני לא רוצה לשכוח אותם, אני מקווה שהם נטמעו איפשהו ולא יאבדו.

אולי הדברים האלה נאמרו לי כבר מיליון פעם, רק שלא הקשבתי.
נראה לי שמתחילות להיפקח לי העיניים והאוזניים והלב, הלב כל כך פתוח לרווחה שזה כואב,
אולי אני פשוט נזכרת שוב להרגיש, אולי אני כבר לא מפחדת מזה.