רומא לא נבנתה ביום אחד

התחושה הזו בלתי נסבלת, א' אומר שזה מה שמרגישים כשנמצאים במצב נטול שורשים ושזה יעבור תוך שנה, הנשמה אומר אותו דבר, וואלה יופי, שנה אני אמורה להיות אומללה? כי הייתי ממש בעננים כל השנים האחרונות? ססאממק.

סוף סוף הייתי בירושלים אחרי שלושה שבועות.
א' הסתכל עליי תוך כדי נסיעה ואמר שזהו, המבט שלי השתנה, אני כבר לא מרגישה מכאן, שרואים שאני מסתכלת על מקום זר ולא על הבית.
הייתי זקוקה לזה מצד אחד, למרות שהיה כיף וכולם שמחו לראות אותי, לא הרגשתי שאני מפסידה או מפספסת ונזכרתי בדברים שלא עשו לי טוב ושמחתי שאני כבר לא צריכה להתמודד איתם.
מצד שני זה רק חיזק את תחושת חוסר השורשים.

בבוקר נסעתי לבד לתוך העיר, עברתי ליד הבית שלי וזה הרגיש זר, הלכתי למקום שהכי עושה לי טוב, ל"הרמוני", ורק רציתי לברוח משם, קפצתי ל"קדוש" וקניתי בריושים ממולאים בריקוטה ותאנים וזה הזכיר לי דווקא את פריז ולא את הבית.
כל כך מוזר, יש לי את הבית הכי מדהים בעולם ואין לי בית.
והמשפחה שלי מריחה את החולשה ומנסים להתפרץ בכל כוון אפשרי ואין לי אנרגיות להתנגד, אני לא חושבת שהרגשתי כל כך חלשה ופרוצה כבר קרוב לחמש שנים, ואני זו שכל היום מדברים על כמה שהיא חזקה, כמה כח אני משדרת ופתאום הכל התנדף, איבדתי שליטה על הכל.

א' שלח אותי לישון לפני החזרה לתל אביב, אמר שהוא מרגיש שאני צריכה לנוח.
תוך כדי הרדמות שמעתי אותו ואת הזוגה מדברים בלחש, כמו הורים שדואגים לילד, מרגיז אותי להיות כל כך חשופה בחולשתי, אני בד"כ כל כך טובה בלהסתיר.
אבל כנראה שאני רגועה כשהוא בסביבה כי נרדמתי לשעתיים בלי להתכוון ואני בחיים לא ישנתי בצהריים וכמה ניסיתי.

חייבת להתחיל להתאפס על עצמי, זה לא יכול להמשיך כך.