רומא לא נבנתה ביום אחד

אמא שלי חוזרת מחו"ל עם מתנות, השוקולד שאני אוהבת, התבלינים שביקשתי והתה...של הנשמה.
אני מסתכלת על הקופסא קצת בהלם והיא אומרת ספק שואלת – "זה התה שאת אוהבת, אנחנו תמיד מביאים לך נכון?" ואני מגמגמת שכן וקצת מצחיק אותי שזה חקוק לה בזכרון איכשהו כמשהו שקשור אליי למרות שהיא תמיד הביאה את זה בשבילו.
בערב אני טועמת את התה הזה בפעם הראשונה בחיי והוא עושה לי כאב בטן אבל זה מרגיש קצת כאילו אתה כאן.

היא מסתכלת על הבת שלה ואני קולטת את התסכול, הבת שלה כבר לא כל כך יפה, כי היא בעיקר עייפה וזה כל מה שמרוח לה על הפרצוף ובהוויה, היא גוררת אותי לשופינג ואומרת שזה טוב לנשמה ושאני לא יכולה ככה, צריך להתאוורר לפעמים, אני משלמת על השופינג הזה ביוקר כי בזבזתי כסף וזמן שאין לי ואני חוזרת עוד יותר עייפה.

א' מתוסכל שהוא לא יכול להיות כאן, הוא אומר שהיה עושה לו טוב לברוח מהמציאות שלו והוא יכול היה לעזור לי בחנות, זו פשוט תקופה כל כך מתסכלת.
אני מסתכלת במראות בחנויות ואני לא מזהה אותי, משתדלת להזכיר לעצמי שבד"כ אני מרגישה רע עם עצמי כשאמא שלי בסביבה, זו לא רק העייפות.
אחר כך אני צריכה לשלוח תמונות שלי לכל מיני מקומות ואני בוחרת כאלה שצולמו לאחרונה, כדי שלא יהיה פער גדול מדי ואני חושבת שוואלה, זאת שבתמונות נראית סבבה, למה את מקטרת כל כך?

אני זקוקה לעוד 24 שעות רצופות של שינה לפחות.