רומא לא נבנתה ביום אחד

היה לי יום מגניב אתמול, ישנתי טוב, התעוררתי עם סבבה אנרגיות, התלבשתי כמו שאני אוהבת, הרגשתי שאני נראית פיצוץ וככה התחלתי את היום.
ובאמת הכל זרם איתי, הגיעו לקוחות שעשו לי טוב, הגיעו כל מיני טלפונים עם חדשות טובות, אנשים שבדר"כ לא נחמדים אליי היו פתאום סופר נחמדים, אחלה יום.
יצאתי לסיגריה ועבר שם החתיך הסנוב של השכונה, מאלה שמסתכלים דרך אנשים ולא רואים אותם, אמרתי לעצמי שהיום הוא ידבר איתי ויהיה נחמד כי היום יום שהכל זורם ומסתדר בו.
הוא חלף על פני בלי להסתכל כרגיל ופתאום הוא עצר, חזר אחורה, אמר משהו חמוד ונכנס לאוטו ואז עצר שוב ונפנף לשלום.

לא היתה שום סיבה לחשוב שהערב יכול להיות אחרת.
הלכתי להדלקת נרות אצל חברים ובכלל לא הזיז לי שאני באה ישר מהעבודה ושלא הספקתי להתייפיף, הרגשתי קורנת עם תחושה שהאור הפנימי שלי יחמם לכולם את הלב ושיהיה גם ערב מגניב.
ואז, איך שנכנסתי ישר כולם אמרו לי שאני נראית עייפה וכל האמהות שאני לא מכירה התחילו לדבר איתי על ילדים וכשהבינו שאין הסתכלו עליי במבטים מרחמים והפסיקו לדבר איתי. אלה שכן דיברו איתי ישר התחילו למדוד לי זמנים ויעני לנחם שעוד לא מאוחר וכל אחת שם מכירה במקרה מישהי שגם בגיל 42 נכנסה להריון מאיזה הומו.
יצאתי משם בתחושה כל כך מגעילה.

אני עייפה, עייפה מלהרגיש שמשהו לא בסדר אצלי, שאני אמורה לעמוד בקריטריונים של אנשים אחרים, שאם אני אלבש כך אני אשדר אחרת ולהפך, נמאס לי לשמוע על כל הדברים שאני אמורה לשדר ואת כל הגברים שאני אמורה להבין, נמאס לי מעצות ורעיונות וכל מיני גאונים שמחנכים אותי.

כשאני קמה בבוקר אני מרוצה, מהלוק, מההישגים, מהאינטליגנציה, מהחברים – אני בן אדם שלם שלא דורש תיקונים, אני לא איזו סחורה סוג ז' ואני לא מוכנה יותר להרגיש רע עם עצמי.
אני בטוחה שבין כל המיליארדים בעולם קיים שם מישהו שיראה את זה, אני באמת מאמינה שהוא יגיע, אבל אני לא מתכוונת יותר לייסר את עצמי עד שהוא יגיע, החיים שלי מאד מאד קשים ואני לא רוצה לסבול מעבר למה שהכרחי.