רומא לא נבנתה ביום אחד

ודווקא בשבוע שבו החלטתי לפתח מערכת יחסים עם זה שבמרומים, אמא שלי התחילה ללכת לרבנים, ללא שום תאום מראש.
היא נכנסת לחנות עם פרצוף של "אל תכעסי עליי" וכשאני שואלת אותה מה עכשיו היא עשתה היא מתגוננת "לא אכפת לי שתכעסי עלי! אני עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות!"
היא כבר שנים הולכת לאסטרולוגים, נומרולוגים ומכשפות, מפוצצת אותי בחמסות ושומים אבל אצלנו? רב? אנחנו הרי שונאים את אלוהה מאז השואה – מה קרה?
נואשות רבותי, מילת המפתח בימים אלה.

היא מגיעה עם שקיות מלאות כל טוב, ברכות, ספרי תהילים, קמעות ופוסקת שצריך לשפוך כאן מים עם מלח ואת העציץ שמסמל בית קברות צריך לזרוק.
אני לא מגיבה והיא מחייכת את החיוך הזדוני שלה ופוסקת "אבוד לך! כבר שתלתי לך את הרעיון בראש וזה לא יעזוב אותך עכשיו!"

מה שמפחיד אותי בשבוע האחרון הוא שאני מאבדת אמונה, מאבדת תקווה, מאבדת עניין בכל החזון הגדול הזה.
אם פעם לא היה ספק לגבי ההצלחה של העסק ומה שהוא יביא איתו, אני לראשונה מפקפקת בו, ביכולות שלי, בעתיד שלי.
ומצד שני יכול להיות שאני פשוט עייפה, שזה כל העניין וזה ללא ספק היה השבוע הכי קשה בחיי מבחינה פיזית, אני כמעט ויכולה לשמוע את השרירים נקרעים ואת העצמות מתפצפצות.
מצד שלישי התחיל איתי השבוע אינסטלטור נשוי שנראה בול כמו בובליל והתרברב ביכולות הבולבול שלו. אם לא הייתי כל כך עייפה הייתי יכולה לצחוק על זה אבל רק בא לי להקיא.

יצאה עוד כתבה השבוע, בעקבותיה הגיעה מישהי ממש מרחוק ובשיא ההתלהבות.
חשתי צורך לרדת על ארבע רק שלא היה לי ברור אם אני אסירת תודה או שהגוף קורס תוך כדי שיחה.
הבעיה עם כל האנשים האלה שקוראים עלי בעיתון היא שהם חיים באשליה שהם מכירים אותי והופכים את הדו שיח למאד אישי וברגע שאני משתפת פעולה וגם שואלת אותם שאלות אישיות הם מזדעזעים, איך אני מעיזה?!
אבל הבעיה העיקרית היא הבעיה שרדפה אותי בשנים האחרונות, הדיסוננס בין הפאסון למציאות וקשה מאד לשחק אותה מגניב ומלא בטחון ואמונה במוצר שלך כשאתה קורס והבנק יושב לך על הוריד כי נגמר הכסף.

אוזי מנסה לעודד אותי ומזכיר לי את כל השפנים שעדיין לא שלפתי מהכובע, אני לא בטוחה שהם באמת יכולים לעזור.
זוגתו הרבה יותר מציאותית ומציינת את הפתרון הברור לכל בעיותיי – "את צריכה בעל עשיר!"
אמא שלי אומרת לי את זה מגיל שלוש בערך, זה לא הוכיח את עצמו.
א' כל הזמן מדבר איתי על "להתכוונן" על דברים, אני לא יודעת איך עושים את זה.
אני נזכרת בשיחה עם אחותו, על הייאוש של שתינו מהנשים בחייו ועל כך שהוא לא מסוגל להיות לבד. היא אומרת שהוא כל כך מכוונן על הצורך שלו באהבה שהן קולטות אותו ונדבקות כמו עלוקות והוא לא יודע לברור את המוץ מן התבן.

להתכוונן, זו המילה המשפחתית שם. הוא לוקח ברצינות את המשימות של הרבי ומאיים שהוא יבוא לוודא שאני אעשה את זה, מבחינתי לא ממש משנה, העיקר שיבוא כבר כי אין לי יותר כוחות לנהוג אפילו.
אבל אני כל הזמן חושבת על מה רואים כשמסתכלים עלי, למה אני מכווננת כביכול? מה אני משדרת שמרחיק כל כך הרבה לקוחות וגברים פוטנציאליים?